השופט משה דרורי קיבל את ערעורם של עוה"ד משה ואורן באדר, אב ובנו, וקבע שיו"ר ועד מושב נחם פרסם נגדם לשון הרע בכוונה לפגוע בו לאחר ששיגר מכתב מכפיש נגדם לסגנית שר התעשייה והמסחר. כפועל יוצא, חויב יו"ר הוועד דוד בנימין לפצות את עוה"ד אך אם יפרסם מודעת התנצלות בעיתונות לבקשתם, יופחתו 40% מסכום הפיצוי בו חויב
עורכי הדין משה ואורן באדר הם אב ובנו, עורכי דין במקצועם ובעליו של משרד עורכי דין המתמחה בדיני אגודות שיתופיות. בין עורכי הדין באדר לדוד בנימין, מי ששימש כיו"ר ועד מושב נחם שבפרוזדור העיר ירושלים, התגלע סכסוך על רקע סיבות שונות לרבות ייצוג חברים במושב שפעלו נגד בנימין על ידי באדר, חיוב המושב בתשלום מאות אלפי שקלים לבנימין בשל פיטוריו שלא כדין, וכן חשיפת מעשים ומחדלים חמורים של בנימין.
לשיטת עורכי הדין באדר, בנימין עושה כל שלאל ידו כדי לפגוע בשמם הטוב ובעיסוקם כעורכי דין, ובמסגרת זו שלח מכתב לסגנית שר התעשייה והמסחר דאז, הגב' אורית נוקד, בו כתב דברים קשים נגדם. במכתב טען בנימין בין היתר כי לבאדר האב קשרים קרובים עם רשם האגודות, ועל רקע זה זכה לשמש במשך שנים רבות כמפרק מטעם הרשם באופן המעלה תהיות רבות על אופן תפקודו של הרשם. בעקבות הדברים הגישו המערערים תביעה נגד בנימין לבית משפט השלום בירושלים, בה עתרו לחייב אותו לפצותם בעילה של פרסום לשון הרע.
בסופו של יום, קבע בית משפט השלום כי למרות שהמכתב אכן מהווה לשון הרע, הרי שבנסיבות העניין חלות הגנות שונות ולכן דחה את תביעת עורכי הדין תוך חיובם בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
עורכי הדין לא ויתרו, ובערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי מיקדו את המחלוקת בשאלת תחולתן של ההגנות המנויות בחוק לשון הרע על נסיבות המקרה.
סגן הנשיא, השופט משה דרורי, קיבל כאמור את הערעור. בפתח הדברים, דחה סגן הנשיא את קיומה של הגנת "אמת בפרסום", שכן בית משפט השלום קבע כממצא שבעובדה שהגנה זו לא חלה וגם בערעור לא הובאו נימוקים או ראיות חדשות המצדיקות מסקנה אחרת.
באשר להגנת תום הלב שבפרסום המכתב, נפסק כי משבנימין לא ביצע כל פעולה ראויה כדי לבדוק האם יש אמת בפרסום ובחר לפרסם פרסום שאינו אמת, די בכך כדי לקבוע שהוא פעל בחוסר תום לב. בנוסף, נדחתה תחולת ההגנה העוסקת ב"חובה חוקית, מוסרית או חברתית" במשלוח המכתב, שכן היחסים בין הצדדים לא הצדיקו פרסום שאינו מבוסס במציאות, וגם אם אדם נושא תפקיד של יושב ראש אגודה שיתופית אין הוא "קונה" בכך חסינות מפגיעה שלא כדין ובחוסר תום לב בשמם הטוב של המערערים, שהם עורכי דין אשר פעלו כדין על פי מינוי של גוף רשמי.
עוד נדחתה ההגנה של "הגנה על עניין אישי כשר", מאחר שמערכת היחסים בהקשר למכתב לא הייתה מבוססת על עניין אישי, וגם אם כן – הוא אינו "כשר" שכן בנימין לא טרח לבדוק את הנתונים שבמכתבו.
מעבר לכך, אף נקבע כי לא מדובר ב"הבעת דעה" או בהגשת תלונה "לרשות מוסמכת", שכן סגנית השר אינה הכתובת המתאימה להגשת תלונה על תפקודם של המערערים.
לסיכום, קבע השופט דרורי כי התנהגותו של בנימין לא רק הייתה חסרת תום לב, אלא אף הייתה התנהגות מכוונת שנועדה לפגוע בעורכי הדין באדר ולהרוס אותם כעורכי דין בכלל, וככאלה שעוסקים בתחום האגודות השיתופיות החקלאיות בפרט, ועל כן המסקנה בדבר אי-תחולת הגנות תום הלב מתחזקת.
פרסום התנצלות כדרך להפחתת הפיצוי
אשר לסכום הפיצוי, פסק השופט דרור כי על פי אמות המידה שנקבעו בבית המשפט העליון ולאור הנזק הרחב שנגרם לעורכי הדין באדר כתוצאה מהפגיעה בשמם הטוב ובמקצועם כעורכי דין באמצעות פרסום שנעשה "בכוונה לפגוע", יש לפסוק לזכותם את הרף העליון של הפיצוי הכפול הקבוע בחוק, ללא הוכחת נזק: 100 אלף שקל.
סעד נוסף אליו נדרש השופט דרורי היה התנצלות, תוך שציין כי עד מועד מתן פסק הדין לא פרסם בנימין התנצלות כלשהי. השופט דרורי התייחס בהרחבה לאיסור לשון הרע במשפט העברי, לחובת ההתנצלות המוסרית כפי שבאה לביטוי בכתבי הרמב"ם ופוסקים נוספים במשפט העברי, וכן לנושא לשון הרע בעידן של חוקי היסוד במדינה יהודית ודמוקרטית.
אשר על כן, קבע השופט דרורי שאם יודיעו המערערים לבנימין על רצונם בפרסום התנצלות, יגישו לבא כוחו הצעה של נוסח ההודעה ומקום פרסומה המוצע, ובמידה שהדבר מקובל על בנימין – יפרסם על חשבונו את הודעת ההתנצלות וההכחשה ואז יופחתו 40% מסכום הפיצוי של 100 אלף השקלים שנפסקו לזכות המערערים. במידה ובנימין יחלוק על נוסח ההודעה ומקום הפרסום, עליו לפנות לבית המשפט. אם בנימין לא יפרסם את הודעת ההתנצלות והכחשה בעיתונות עד למועד שנקבע, יהיו המערערים רשאים לפרסם בעצמם את ההתנצלות על חשבונם, ובמקרה זה ישלם להם בנימין 125% של מלוא הוצאות הפרסום על פי קבלות, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
