חדשות

הבעל נכלא למאסר בן 13 שנה על שפצע את אשתו עם סכין במהלך ויכוח לנגד עיני בנם הקטין. בית המשפט העליון קיבל את הערעור של גרושתו וקבע כעת כי "אדם שניסה ליטול את חייה של אשתו, ועל-פי קביעתו של בית המשפט חפץ בתוצאה זו, מנוע כעת, לאחר שלא מימש את חפצו, מהעלאת הטענה שיש לראות באשתו אדם חי לצורך השתתפות בזכויות הפנסיה שלה"

האם ניסיון הרצח של אחד מבני הזוג צריך להשפיע על חלוקת הרכוש ביניהם במהלך הגירושין? לבית המשפט העליון הגיע תיק גירושין שדן בחלוקת רכוש בין בני זוג, לאחר שהבעל ניסה לרצוח את האישה. הגבר הורשע בניסיון לרצח ונגזר עליו עונש מאסר ממושך בעקבות הרשעתו. בני הזוג התגרשו, וכעת עמדה לדיון חלוקת הנכסים המשפחתיים ביניהם.

הבעל תקף את האישה באמצעות סכין במהלך ויכוח ביניהם ופצע אותה באופן חמור, לנגד עיניו ההמומות של בנם הקטין. בגין מעשיו אלו הוא הורשע בניסיון לרצח ובעבירות אלימות נוספות, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל בן 13 שנים. במקביל לניהול משפטו הפלילי, פתחו הצדדים בהליכי גירושין, ובפברואר 2004 הם התגרשו, לאחר שהגבר חויב במתן הגט לאשתו. עם זאת, התביעות ההדדיות שהגישו לבית המשפט לענייני משפחה נותרו תלויות ועומדות במשך מספר שנים לאחר הגירושין.

הכנסותיהם של בני הזוג בשנות נישואיהם התבססו על ההכנסות מהמשק המשפחתי שאותו ניהלו יחדיו, מעבודתו הנוספת של הבעל כנהג הסעות ומעבודתה של האישה כעובדת סוציאלית ברשות מקומית. האישה העלתה מספר טענות וביקשה שאיזון המשאבים לא יתבצע באופן שוויוני בין בני הזוג, בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה. בין היתר היא טענה לקיום תקנת הציבור השוללת את זכאותו של הגרוש שלה לרשת של מי שהורשע בגרימת מותו או בניסיון לגרום למותו של מוריש.

האלימות כאשם במערכת הזוגית

השופטים חנן מלצר, ניל הנדל ופרופ' דפנה ברק-ארז קיבלו את בקשת רשות הערעור, לאחר שקבעו כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

בית המשפט העליון קבע כי בנסיבות המקרה הזה אין להביא בחשבון איזון המשאבים את הפנסיה התקציבית הנובעת מעבודתה של האישה בשירות הציבורי. נקבע כי שאר הרכוש המשפחתי, ובכלל זה קופת הגמל וקופת ההשתלמות שהזכויות בהן אינן תלויות בחייה של האישה, יתחלקו שווה בשווה.

השופטת פרופ' ברק-ארז כתבה בפסק הדין כי "מבלי לסטות מן הרציונל הבסיסי של חוק יחסי ממון, עשוי להיות מקום, במקרים קיצוניים של אלימות, להביא עובדה זו בחשבון איזון המשאבים, או חלקם. אני סבורה שהכרה בכך, באופן מתוחם, זהיר ומוגבל, אינה גורעת מן התפיסה ששיקולים של אשם במערכת היחסים הזוגית נותרים מחוץ לאיזון המשאבים. אלימות הפוגעת בזכותו של בן הזוג לשלמות הגוף או אף לחיים לא רק מגבשת אשם בגדרה של מערכת היחסים הזוגית, אלא עולה, במקרים מסוימים, כדי שלילת אנושיותו של בן הזוג, ועל כן שומטת את הבסיס לקיומה של מערכת יחסים בין הצדדים. למעשה, אין להבין אלימות כחלק ממערכת יחסים, אלא כאיום חיצוני על קיומה". השופטת ברק-ארז הוסיפה כי "בפנינו הובא מקרה קיצוני שבו אדם שהורשע בניסיון לרצח מבקש ליהנות מחסכון פנסיוני שנצבר לזכותו של קורבן העבירה. התוצאה במקרה מסוג זה מתחייבת מהחלתו של עקרון מניעות ספציפי באופן בלתי תלוי בהכרעה במקרים אחרים שבהם ננקטה אלימות על-ידי אחד מבני הזוג".

הרצחת גם ירשת?

השופטת ברק-ארז התייחסה גם לטענת האישה לתקנת הציבור "הרצחת וגם ירשת?", וציינה כי במקרה הזה "השאלה היא מעט שונה, אך חדה לא פחות: היוכל אדם ליהנות מזכויות התלויות בחייה של אישה, שאת חייה ביקש ליטול? אני סבורה כי גם על שאלה זו ראוי להשיב בשלילה".

השופטת הוסיפה כי זכויות פנסיוניות שונות מחיסכון רגיל, ומימושן במתכונת מלאה מותנה בכך שהעובד שהחיסכון הפנסיוני נצבר עבורו עודנו חי. הפנסיה משתלמת לעובד עם פרישתו, עד אחרית ימיו. השופטת ברק-ארז קבעה כי "אדם שניסה ליטול את חייה של אשתו, ועל-פי קביעתו של בית המשפט חפץ בתוצאה זו, מנוע כעת, לאחר שלא מימש את חפצו, מהעלאת הטענה שיש לראות באשתו אדם חי לצורך השתתפות בזכויות הפנסיה שלה".

מעבר לכך, השופטת ברק-ארז דנה בשאלה האם האפשרות להגיש תביעות נזיקין בגין עוולות שגרמו בני הזוג זה לזו, ולא כל שכן בגין אלימות חמורה, מייתרת את הצורך להביא בחשבון אירועים של אלימות קיצונית במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט לעניין איזון המשאבים.

בעניין זה כתבה השופטת כי "הגשתה של תביעת נזיקין אינה בגדר פשיטא. היא מחייבת ליזום הליך משפטי נוסף, על כל המשמעויות הרגשיות והכלכליות הכרוכות בכך, ובגדרו להוכיח באופן פוזיטיבי פגיעות גוף ונפש. על כן, לשיטתי, אין די בקיומה של חלופת פעולה זו, חשובה ככל שתהא. אין כמובן מניעה לעשות בה שימוש, גם במקרים של אלימות קשה כמו זה שבפנינו, ככל שהתביעה מכוונת לנזקים נוספים שהפעלת שיקול דעתו של בית המשפט מכוח חוק יחסי ממון אינה יכולה לתת להם מענה".

אין מדובר על ענישת בן הזוג הפוגע

ואילו השופט הנדל חלק על פסק דינה של השופטת ברק-ארז, ופסק מנגד כי "לא האשם במעשי בן הזוג האלים גורם לסטייה מחלוקת הרכוש, כי אם הפגיעה באוטונומיה של בן הזוג השני". השופט הנדל הסביר כי "ההצדקה להתחשב במעשי אלימות חמורה במועד הפירוד כ'נסיבות מיוחדות' טמונה בפגיעה שהם גורמים לאוטונומיה של בן הזוג". השופט הנדל הוסיף כי "בענייננו, אין מדובר על ענישת בן הזוג הפוגע, כי אם בחלוקה שמתמודדת עם היכולת הכלכלית המופחתת של בן זוג במועד הפירוק עקב האלימות שחווה בחיי הנישואין".

בע"מ 7272/10