חדשות

מהו עינוי דין והאם זו בעיה קשה של המשפט הישראלי? האם המקרה של עמוס ברנס על שני היבטיו – המשפט הפלילי החוזר והמשפט האזרחי לגבי הפיצויים – הוא מקרה של עינוי דין? על שאלות אלה ואחרות השיב הסניגור הציבורי הארצי, ד"ר יואב ספיר, בפאנל על "עינוי דין במשפט הישראלי", שנערך בכנס יום השנה התשיעי לפטירתו של ד"ר דיויד וינר ז"ל

כמה מילים לזכרו של דיויד

דיויד ואני נפגשנו בשנת 1997, מספר חודשים לאחר שאני הצטרפתי לסניגוריה הציבורית. פרופ' קנת מן, הסניגור הציבורי הארצי דאז, נכנס לחדרי והציג בפני את דיויד, ואמר ש"נדמה לו שנסתדר".

במשך כשנתיים, עד נסיעתי ללימודים בחו"ל, דיויד ואני ישבנו באותו חדר. ייצגנו יחד בתיקים רבים ודיברנו המון. דיברנו על כל דבר, מפוליטיקה, משפט ופילוסופיה ודברים ברומו של עולם ועד לדברים האישיים ביותר. וכשאני אומר דברים ברומו של עולם, אני מתכוון לכך ממש. עם דיויד היה ניתן לקיים שיחות על נושאים כמו עתידה של האנושות או עתידה של מדינת ישאל. גם היינו מתווכחים המון. הוא פסימיסט גמור, ואני נוטה דווקא לאופטימיזם.

אני זוכר בחיבה גדולה ובגעגוע עז ויכוחים על שאלות של מוסר ומשפט: האם יש לנו סמכות מוסרית לשפוט את הנעשה ברואנדה? הוא אמר שאין לנו דרך אמיתית לדעת אם הרעים הם בני שבט הטוטסי או דווקא ההוטו, ושעל מנת להגדיר את מילוסביץ' כפושע מלחמה אכזר, אנחנו חייבים להבין טוב יותר את ההיסטוריה של הסרבים והבוסנים. משם הדיון גלש לפילוסופיה: אני שאלתי, אם אי-נקיטת עמדה במצב בו ישנם חזקים וישנם חלשים לא שקולה לנקיטת עמדה לטובת החזקים, ודיויד דיבר על הערך המוסרי שבמידת הענווה והזהירות. הפכנו לחברים קרובים גם מחוץ לעבודה. למדתי מדיויד המון – גם כעורך דין – אבל בעיקר למדתי ממנו כאדם.

כל מי שהכיר את דיויד יודע איזה אדם יוצא דופן הוא היה. שילוב נדיר של חכמה, כריזה, בהירות ועומק מחשבתיים עם רגישות אנושית וחוש הומור נהדר. עד היום דיויד, שהיה מבוני הסניגוריה הציבורית ומעמודי התווך שלה,  מלווה אותנו. וכשצריך לקבל החלטות קשות, אני ממשיך להתייעץ בו.

הטיפול של דיויד בעמוס ברנס הוא דוגמה ומופת לערכים שדיויד הנחיל לסניגוריה הציבורית, והוא משקף את מי שהיה דיויד. מקצוענות מן המדרגה הראשונה, חדשנות ויצירתיות שהובילו להישג משפטי אדיר וחסר תקדים – קבלת בקשה למשפט חוזר לאחר ששלוש בקשות כאלה כבר נדחו – ולבסוף זיכויו של עמוס. בדרך סחף אחריו דיויד עם ההתלהבות שלו צוות של עורכי דין (ביניהם השופט דהיום ד"ר עמי קובו) שנרתמו לכך בזכות כושר השכנוע והדוגמה האישית של דיויד. וכמובן הטיפול האישי בלקוח – מה שאנחנו מכנים "ייצוג מכוון לקוח" – שדיויד האמין בו בכל לבו ויישם באופן מופלא. הייתה לו סבלנות אין קץ לעמוס, והוא לעולם ראה בו אדם ולא תיק. אדם שהוא תכלית בפני עצמו, והוא בראש מעייניו. כך נהג דיויד עם כל לקוחותיו ולמעשה עם כל הבריות.

שאלת המנחה, ד"ר לימור-זר גוטמן: מהו עינוי דין – מבחינה משפטית ובעיניך – והאם לדעתך זו בעיה קשה של המשפט הישראלי?

המושג עינוי דין משמש בדרך כלל כשמדברים על התמשכות ההליך הפלילי. אבל התמשכות ההליך כשלעצמה היא לא העיקר. העיקר הוא מה קורה במהלך אותה התמשכות של ההליך.

מבחינתי, עינוי דין הוא כל מה שעובר אדם במסגרת ההליך הפלילי. והמלה 'עינוי' בהחלט מתאימה להרבה מן המקרים.

הסוציולוג האמריקני מלקולם פילי, שערך מחקר שדה בבתי המשפט בהם נדונות העבירות הקלות דווקא, סיכם את מחקרו בספר בשם "ההליך הוא העונש" (The Process is the Punishment). סניגורים פליליים ונאשמים מכירים זאת היטב. לך ושוב. לחכות בתור. ללכת לשירות המבחן. התסקיר לא מוכן. התיק לא הגיע. ובכל התקופה הזו האיש הוא בגדר נאשם, ולסטטוס הזה יש השלכות לצערי.

בתיקים היותר חמורים, הרעה החולה היא המעצר. עצם המעצר הוא עינוי הדין החמור ביותר. לצערי המעצרים במדינת ישאל הולכים ומתגברים. זה בור שאין לו תחתית. מאז חקיקת חוק המעצרים, שנחקק בעקבות ביקורת של מבקר המדינה על ריבוי המעצרים ומתך מגמה לצמצם אותם, מספר המעצרים רק הולך וגדל: מכ-40 אלף בשנת 1998, זינק מספר המעצרים ללמעלה מ-60 אלף בשנת 2012; מספר המעצרים עד תום ההליכים עלה באותה תקופה מ-6,000 לקרוב ל-20 אלף! אלה נתונים שצריכים להדאיג כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל. ומה שעוד יותר מדאיג הוא שמשטרת ישראל מתגאה בנתונים אלה, ואף מגדירה אותם כיעד בתכניות העבודה שלה.

אנחנו לעתים שוכחים שהאנשים הם בחזקת חפים מפשע. לעצם היותם במעצר יש כמובן גם השלכה על משפטם, ועל היכולת שלהם להתגונן כראוי. רק בשבוע שעבר חשפנו כי לפני הדיונים הם מוחזקים בכלובים. באישון לילה מעירים אותם משנתם, הם מוצאים בקור העז, כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם, לכלובים חיצוניים, חשופים לתנאי מזג האויר הקשים, וללא שירותים. משם הם מובלים למשפטים שלהם. במצב כזה, כשהם מותשים לחלוטין ולאחר שכבודם הפף למרמס, הם אמורים להעיד, ובית המשפט אמור לקבוע את חפותם או אשמתם. לזה אני קורא עינוי דין! בעקבות פנייה שלנו לכל הגורמים, שרת המשפטים שוחחה עם השר לביטחון פנים שהורה על הפסקת העינוי הזה. אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי ההתפתחויות.

מעבר לעניין המעצר, גם אם המשפט הסתיים בזיכוי זה לא הסוף. התביעה אצלנו, בניגוד לשיטות המשפט הדומות לשלנו, יכולה לערער על זיכוי.

פיצוי על הסבל בדרך כלל לא יינתן, ואם יינתן לא מדובר בפיצוי משמעותי.

ולבסוף – הכתם ימשיך ללוות את האדם שנים ארוכות, לעתים עד מותו, כמו שראינו בפרשת ברנס.

שאלת המנחה, ד"ר גוטמן: האם יש לך דוגמא למקרה שלדעתך מהווה עינוי דין?

זהו מקרה שטופל לאחרונה על ידי הסניגוריה הציבורית:

נער בן 17, גדל ללא אבא, עבד בגן אירועים מתוך רצון לסייע לפרנסת המשפחה.

אותו נער ערך מירוץ מכוניות עם בגירים אחרים. במירוץ המכוניות נהרגו הנוסעים במכונית האחרת. הנער הועמד לדין באשמת הריגה (מדובר באישום חריג מאד מבחינה משפטית, שכן לא היה מגע בין הרכב שלו לרכבים האחרים). בזמן שהתמשך ההליך המשפטי הנער התגייס לצה"ל והיה לוחם בחטיבת כפיר. עם התפתחות ההליכים המשפטיים הוא שקע בדכאון, והפסיק לתפקד. בתחילה הועבר לתפקיד אחר בצבא עד ששוחרר מהצבא בניגוד לרצונו.

בסוף ההליך הוא זוכה מעבירת ההריגה. אבל כאן לא תם הסיפור. הפרקליטות החליטה לערער על הזיכוי. מדובר בהליך חריג שלא קיים בשיטות המשפט הדומות לשלנו.

אם זה לא עינוי דין, איני יודע עינוי דין מהו. הצדק מחייב שמי שזוכה בדינו יהיה זה סוף פסוק. כידוע גם כך אחוז הזיכויים אצלנו אינו משמעותי, בלשון המעטה. האם יש הצדקה להמשיך לרדוף את המזוכה עד להרשעה? לדעתי לא – הזיכוי מאשש למעשה את חזקת החפות. המחיר החברתי שבהותרת הזיכוי על כנו, גם כאשר המדינה סבורה שהוא מוטעה, אינו שקול למחיר הכבד שמשלם הפרט על כך שההליך המשפטי נגדו אינו מסתיים ולתחושות ההתעמרות שיש בכך. גם אם יורשע בסופו של דבר, תמיד ייוותר הספק הסביר באשמתו שנובע מכך שזוכה בערכאה הראשונה. לכן הציעה הסניגוריה הציבורית לבטל את האפשרות לערער על זיכויים, למעט במקרים חריגים ובשאלות משפטיות לאחר קבלת רשות.

במקרה שסיפרתי לכם עליו, לאחר שבית המשפט המחוזי זיכה את הנער, והמדינה ערערה לעליון, הבחור הורשע ברוב דעות (גם שאלה שיש לתת עליה את הדעת!). אנחנו הגשנו בקשה לדיון נוסף שעדיין תלויה ועומדת. מדובר באירוע משנת 2008. היום אנחנו בסוף 2013 ועדיין אין הכרעה.

שאלת המנחה, ד"ר גוטמן: האם המקרה של עמוס ברנס על שני היבטיו – המשפט הפלילי החוזר והמשפט האזרחי לגבי הפיצויים – הוא מקרה של עינוי דין? מדוע?

הדרך שעבר עמוס ברנס עד שזכה לפיצוי היא עינוי דין מובהק. ברנס עבר מסכת ייסורים שהסרט בו צפינו מתאר רק חלק ממנה.

צריך להבין: החוק מאפשר היום לאדם שזוכה לתבוע פיצוי מבית המשפט שזיכה (סעיף 80 לחוק העונשין). אבל החוק שלנו עדיין לוקה בפגמים רבים.

כדי לזכות בפיצוי צריך להוכיח או שלא היה יסוד לאשמה או שיש נסיבות מיוחדות שמצדיקות את הפיצוי. ואני שואל למה? לטעמי, ברירת המחדל צריכה להיות שמי שזוכה זכאי לפיצוי. בוודאי ובוודאי שאם הוא היה עצור, אז הוא צריך להיות זכאי לפיצוי. מדוע צריך להוכיח התרשלות של המדינה? ונניח שלא הייתה התרשלות כזו, הרי הנזק כבר נגרם. האם זה צודק שלא יהיה פיצוי על נזק כזה?

הטיעון לפיו מתן פיצוי ירתיע את התובעים מלהגיש כתבי אישום הוא בעייני טיעון בעייתי: אני לא באמת רואה מצב בו תובע משוכנע באשמתו של אדם יימנע מלהגיש אישום בגלל החשש שאם הנאשם יזוכה יושת פיצוי מקופת המדינה. יתרה מכך, אם במקרי גבול תהיה לכך השפעה, והעט תרעד לפני החתימה על כתב האישום – טוב שכך. כך ראוי, בהתחשב בהשלכות הכל כך קשות של אישום פלילי.

הפסיקה לצערי נותנת משקל לשאלת סוג הזיכוי, האם זה היה זיכוי מחמת הספק אם לאו. אין לכך מקום בעייני. הגיעה העת שנתייחס גם מבחינה משפטית וגם מבחינה חברתית לכל זיכוי כאל זיכוי. זיכוי הוא זיכוי הוא זיכוי. כמו הזיכוי של ברנס. לא אחת, בתי המשפט משתמשים ב"חמת הספק" כמטבע לשון. אם התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה מעבר לספק סביר, הרי שהזיכוי הוא מחמת הספק. אסור לנו להסיק מכך שהאיש הוא "קצת אשם" ולזקוף זאת לחובתו.

אותו הדבר חל לדעתי גם על עילות של סגירת תיק ועל האבחנה המופרכת לטעמי בין העדר אשמה להעדר ראיות. ההחלטה לסגור תיק בעילה של העדר ראיות, לפי הנחיית פרקליט המדינה, היא בכל מקרה בו נותר ספר סביר לגבי שאלת חפותו. כלומר, די בכך שיש תלונה שלא ניתן לסתור אותה בראיות חד משמעיות כדי שהתיק לא ייסגר בהעדר אשמה. מתן משקל כלשהו לסגירת התיק בהעדר ראיות משמעותה מתן משקל אדיר ובלתי פרופורציונאלי לעצם קיומה של חקירה כלפי אדם. לכן אני מציע לבטל את האבחנה הזו ולהסיר את הכתם הזה של "העדר ראיות". אין שום סיבה ואין צדק בכך שמי שנסגר התיק נגדו, או מי שזוכה מאשמה, ימשיך להתבוסס בקלונו, מתוך התפיסה הכל כך מוטעית ש"אין עשן בלי אש".

נחזור לעניין הפיצוי – גם שכבר נותנים פיצוי, הסכומים הם זעומים. כ-300 שקל ליום מעצר זו התקרה! ובתי המשפט בדרך כלל לא פוסקים את התקרה. השבוע קיבל לקוח אותו ייצגתי בבית המשפט העליון, והוא זוכה שם מאשמת רצח לאחר שישב למעלה מ-4 שנים בכלא, סכום של כ-170 אלף שקל. זה כמובן לא מתקרב לנזק שנגרם לו ולייסורים הפיזיים והנפשיים שהוא עבר – החירות שנשללה ממנו, הפגיעה בשמו הטוב, העובדה שהוא לא מוצא עבודה, התפרקות המשפחה, העובדה שהוא מתעורר באמצע הלילה בחרדות, הילדים שבבית הספר אומרים להם "אבא רוצח" ו"אבא היה בכלא". וזה מקרה בו בית המשפט העליון אמר על החקירה שנוהלה כנגד אותו אדם שדגל שחור משחור מתנוסס מעליה.

המסלול האלטרנטיבי הוא תביעת פיצויים אזרחית כמו שראינו בסרט. מסלול ייסורים שגם בו צריך להוכיח התרשלות של המדינה. לדעתי יש לשנות את החוק ולתת ככלל פיצוי מלא למי שזוכה.

עוה"ד ד"ר יואב ספיר הוא הסנגור הציבורי הארצי. הדברים מתפרסמים כאן באדיבותו, והם נאמרו בפאנל על "עינוי דין במשפט הישראלי", שנערך ביום 25.12.13 בכנס יום השנה התשיעי לפטירתו של ד"ר דיויד וינר ז"ל, בהנחיית ד"ר לימור-זר גוטמן ובהשתתפות פרופ' קנת מן, עו"ד רחל שיבר וד"ר אניטה וינר