בפסק דין תקדימי בית המשפט המחוזי בחיפה אישר הסכם גירושין במעמד צד אחד, לאחר שהאישה ירדה מהארץ בשנת 2005 ומאז הגרוש שלה לא הצליח לאתרה. ביהמ"ש: הימנעות מאישור הסכם הגירושין, יוצר מצב בלתי סביר"
בית המשפט המחוזי בחיפה דן בערעור שהוגש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה ובחן באילו נסיבות בית המשפט רשאי לאשר הסכם גירושין במעמד צד אחד בלבד. בני הזוג חתמו על הסכם גירושין המסדיר את כל ענייני הרכוש ביניהם. במסגרת ההסדר סוכם כי האישה תוותר על זכויותיה בדירה המשותפת והוא יפרע את תשלומי המשכנתא על הדירה. בנוסף הגבר התחייב לשאת בהחזרי הלוואה הרשומה על חשבונה של האישה.
בית המשפט לענייני משפחה בחיפה לא אישר את ההסכם מאחר והאישה לא התייצבה לדיון בעניין. בדיעבד התברר כי האישה עזבה את הארץ מספר חודשים לפני הדיון בבית המשפט ולא שבה לישראל. הגבר טען כי הוא ניסה לאתר את האישה אך לא הצליח.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי בנסיבות העניין יש לאשר את הסכם הגירושין במעמד צד אחד. השופטת שושנה שטמר קבעה בפסק הדין כי "על מנת שתקום לבית המשפט הסמכות לאשר הסכם גירושין במעמד צד אחד, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: האחד - כי נבצר מבעל הדין הנעדר להתייצב לדיון; השני - כי קיימים "טעמים מיוחדים" לאישור ההסכם בהעדר בעל הדין".
השופטת כתבה כי "הימנעות מאישור הסכם הגירושין, יוצר מצב בלתי סביר. מחד גיסא, ממלא המערער אחר מלוא חיוביו על פי ההסכם (סילוק המשכנתא ופירעון חובה של המשיבה), ומאידך גיסא, לא ניתן לקיים את חיובה של המשיבה בהסכם, היינו, העברת חלקה של המשיבה בדירה על שמו של המערער, בתמורה למילוי חיוביו הוא".
השופטת ציינה כי "לא קיימת למערער כל דרך אחרת לממש את זכויותיו בדירה, אלא בדרך של אישור ההסכם ומתן תוקף של פסק דין להסכם זה".
השופט סארי גי'וסי הצטרף לעמדתה של השופטת שטמר, אך הוסיף כי "הקושי האמיתי, נעוץ בצורך לברר את הרצון וההסכמה במועד מאוחר לעריכת ההסכם, זה שנופל על ציר הזמן בין מועד עריכת ההסכם ועד למועד הבאתו לפני בית משפט לשם אישורו". השופט כתב כי "צד להסכם ממון, גם אם ערך את ההסכם וחתם עליו מרצונו החופשי לאחר שהבין את משמעותו ואת תוצאותיו, רצה בו בכל מאודו, ופנה לבית המשפט לשם אישורו, עדיין פתוחה לפניו הדרך לחזור בו מההסכם ולא לתת יד לאישורו. הדבר מתאפשר כל עוד בית המשפט לא אישר את ההסכם. בכך נבדל הסכם יחסי ממון מהסכמים אחרים, המשתכללים מייד לאחר חתימתם". השופט ג'יוסי ציין כי "אין בין גמירות הדעת במועד החתימה על ההסכם כדי ללמד בהכרח על גמירות הדעת, ואולי יותר נכון לומר, הרצון לאשר את ההסכם במועד מאוחר יותר בו למשל הוא מובא לאישור בית משפט".
השופט כתב כי "במקרה שלנו, חלוף השנים מאז נערך ההסכם ועד להיום, מבלי שבאה מצד האישה תביעה או דרישה לביטולו, מלמד על אותה הסכמה נמשכת באשר לתוקפו ותוצאותיו המחייבות, כך גם העובדה לפיה המערער משלם את החזרי הלוואת המשכנתא, בדיוק כפי שהתחייב בגדרי ההסכם וכן נושא בחובות משותפים נוספים".
השופטת יעל וילנר חלקה על העמדה של שופטי הרוב וכתבה כי לא ניתן לקבוע במקרה הזה ש"נבצר" מהאישה להתייצב בבית המשפט. השופטת ציינה כי "כל שיודעים אנו עליה הוא שהיא נמצאת, ככל הנראה, במדינות חבר העמים, מאז 2005. עצם ההמצאות בארץ זרה, איננה יוצרת "נבצרות"".
השופטת וילנר הציעה פתרון אחר לבעיה שנוצרה במקרה הנדון. השופטת כתבה כי "בנסיבות המיוחדות של המקרה, ההסכם בין הצדדים יש לו תוקף במישור החוזי וזאת מכח עקרון תום הלב ומניעות". לפיכך, השופטת הציעה להשיב את התיק לבית משפט לענייני משפחה כדי שיותיר לגבר לתקן את כתב התביעה, כדי שיבקש סעד הצהרתי לפיו הסכם הגירושין בינו לבין גרושתו הוא בעל תוקף מחייב בתחום דיני החוזים וכי הוא מוסמך לפעול על פי יפויי כח שהיא נתנה על מנת להעביר את מחצית הדירה על שמו. השופטת ציינה כי מאחר שלשכת רישום המקרקעין סירבה לאשר את העברת מחצית הדירה על שם התובע עד למתן תוקף להסכם הגירושין, ניתן לשקול אף צירופה של המדינה כצד בתובענה.
