אברהם אטיאס, בכיר בנמל אילת, זוכה מהטרדה מינית של מזכירתו לאחר שנטען כי נהג להפנות אליה הצעות חוזרות ונשנות בעלות אופי מיני. בית המשפט קבע כי מחומר הראיות עלתה מערכת יחסים אישית וקרובה, כי אטיאס נהג בכבוד ובהערכה רבה כלפי מזכירתו, והאמירות בהן השתמש כלל לא היו בעלות גוון מיני. השופטת שושנה שטרית מתחה ביקורת על הפרקליטות: הגשת כתב האישום מהווה צעד מרחיק לכת בניסיון "לאלף" בני אדם לנהוג זה בזה באופן מנוכר ויבש
אברהם אטיאס, מ"מ רמ"ח תפעול בנמל אילת, הועמד לדין באשמת הטרדה מינית של מי ששימשה כמזכירתו במשך תקופה של כחצי שנה. על פי הנטען בכתב האישום, סמוך לאחר תחילת עבודתה של המתלוננת אצל אטיאס, החל זה להפנות אליה הצעות חוזרות בעלות אופי מיני תוך ניצול מרותו עליה, הן בעל-פה והן באמצעות מסרונים והודעות דוא"ל.
הפרקליטות אישרה כי המילים וההתייחסויות בהן פנה אטיאס למזכירתו לא היו בוטות (כמו: "את גדולה", "בואי נתחתן", ו"מתגעגע"), אולם היא ביקשה לראות במכלול ההתייחסויות על רקע יחסי העבודה בין השניים, כניצול מרותו של אטיאס על המתלוננת וכמי שגרם לה לפגיעה ממשית המגיעה עד כדי הטרדה מינית פסולה.
בתשובה לכתב האישום, הכחיש אטיאס את המיוחס לו וטען כי לא הציע למתלוננת כל הצעה בעלת אופי מיני בשום דרך שהיא. לשיטתו, בין השניים התפתחה מערכת יחסים ידידותית, קרובה ואמיצה, במסגרתה נהג והתייחס בכבוד למתלוננת. אטיאס לא כפר בשליחת המסרונים והדואר האלקטרוני למתלוננת, אולם הוסיף וטען שאין ביכולתו לאשר תכנו של כל מסרון ומסרון ותכנה של כל הודעת דואר אלקטרוני, נוכח חלוף הזמן ובעיקר לאור העובדה שהתקשורת ביניהם הייתה ענפה, הדדית והסתכמה במאות מסרונים שאין בתוכנם אופי מיני.
מערכת יחסים של ידידות וקירבה
השופטת שושנה שטרית קבעה כי יש לזכות את אטיאס מעבירת ההטרדה המינית שיוחסה לו. ראשית, עמד בית המשפט על הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, וציין כי הפסיקה שעסקה בעניין זה קבעה שהתנהגות לא תיחשב כ"הטרדה מינית" אם אין לה אופי מיני או אם אין היא באה לידי ביטוי בדברים הקשורים למין. במקרה דנן, סבר בית המשפט כי המילים בהן השתמש אטיאס בפניותיו למתלוננת לא היו בעלות אופי מיני ולא התמקדו במיניותה. עוד הוסיפה השופטת שטרית כי גם אם אמירות מסוג זה חזרו על עצמן באופן תדיר וגרמו אי-נוחות למתלוננת, הצטברותן יכולה להגיע לכל היותר לכדי הטרדה, אך בוודאי שלא הטרדה מינית משום שאינן בעלות אופי מיני כלל.
בבחינת מערכת היחסים בין השניים, ציינה השופטת שטרית כי מהעדויות והראיות עלה כי סביבת העבודה אותה ניהל אטיאס הייתה טובה ונעימה, והיחסים בין העובדים במשרדו היו קרובים וחבריים. גם המתלוננת עצמה העידה בחקירתה הנגדית כי מערכת היחסים שהייתה לה עם אטיאס הושתתה על ידידות וקירבה, וכי במהלך שיחות אישיות שיתפה אותו בהתנסויות שלה בסמים, יחסיה עם בן זוגה, מחשבות אובדניות שהיו לה, קשייה ולבטיה, באופן שאף חבריה הקרובים ביותר לא ידעו. עוד עלה מהראיות, כי על אף הקירבה הרבה בין הנאשם למתלוננת, ולמרות שכביכול הייתה לנאשם "סיבה" ורקע ליזום עם המתלוננת שיחה בעלת אופי מיני, הוא לא ניצל מצב זה ואף הרחיק עצמו משיחות מיניות עם המתלוננת, בעיקר נוכח המקום המיוחד שהיה לה אצלו.
מעבר לכך, התייחס בית המשפט למהימנותה של המתלוננת, וציין כי קיים ספק במהימנותה המתעצם מעיון בשלוש הודעותיה במשטרה, בהן נמצא כי היא נמנעה לספר על יחסיה האישיים הקרובים עם אטיאס, וכי הציגה מצג לפיו הקפידה לנהל עמו מערכת יחסים של עבודה "נטו" והתחמקה מכל נושא שלא היה כרוך בעבודה. נפסק כי תיאורים אלו, שחזרו גם בעדותה בבית המשפט, אינם מתיישבים עם גרסתה על השיחות האישיות הרבות שניהלה עם הנאשם משך תקופת עבודתה תחתיו, ועם תכתובות דוא"ל המהוות ראיות אובייקטיביות מהן עולה כי גם בתקופת ה"הטרדה" וקרוב למועד הגשת תלונתה היא לא התחמקה מלשוחח עם הנאשם על נושאים שאינם קשורים לעבודה ואף יזמה בעצמה שיחות מעין אלה.
כמו כן, המתלוננת לא מצאה לנכון להבהיר בפני חוקרת המשטרה כי היא לא הייתה העובדת היחידה במשרד באותה תקופה, אלא הותירה רושם כאילו היא ואטיאס לבדם היו בכל אותה תקופה במשרד. לאלו הוסיף בית המשפט את העובדה שאחד העובדים שעבד עם המתלוננת במשרדו של אטיאס והיה חברה הקרוב, לא זיהה אצלה לדבריו כל גילוי חוסר נוחות או התנהגות מתחמקת מהנאשם.
גם גרסת המתלוננת לפיה נאלצה לשנות סגנון לבושה ושערה נוכח התבטאויותיו של אטיאס, לא הוכחה ואף נסתרה בעדותה של אחת העובדות שעבדה יחד עמה במשרד והייתה גם היא חברתה הקרובה. השופטת שטרית הגיעה אפוא למסקנה כי לא נמצאו תימוכין לגרסתה של המתלוננת על עשרות התבטאויות של אטיאס כלפיה משך תקופת עבודתה, להתחמקויותיה ממנו ולשינויים בלבושה ושערה.
נזק ראייתי משמעותי
עוד נדרש בית המשפט למשקלם הראייתי של המסרונים ותכתובות הדוא"ל שהציגה התביעה. נקבע, כי אין חולק כי בין הנאשם והמתלוננת הוחלפו עשרות רבות של מסרונים והתכתבויות בדוא"ל, וכי הדרך בה שמרה המתלוננת את ההתכתבות בינה לבין הנאשם הייתה מהטלפון למחשב והדפסתן. עם זאת, אין גם חולק כי מתוך כל שיחה שהתנהלה בין השניים בכל אחד מהמועדים, המתלוננת שמרה רק קטעים מהשיחה, וגם בנוגע לתכתובות הדוא"ל אין תיעוד מלא. לפיכך, סבר בית המשפט, קיים חשש ממשי שאותם קטעי שיחה שהוגשו כראיה אינם מציגים תמונה אמינה של השיחה שהתנהלה בין השניים.
עוד הוסיפה השופטת שטרית כי יש לקבל את עמדת סנגורו של שטרית, לפיה התנהלות המתלוננת למעשה פגעה בהגנתו של הנאשם ויצרה נזק ראייתי המונע לקדם את גילוי האמת, וכי גם אם הסברי המתלוננת למחיקת מרבית מההודעות היו מתקבלים לא היה בכך לרפא את הפגם המהותי שנפל בראיות שהוגשו בהתחשב בכך שמדובר באישום פלילי של הטרדה מינית מילולית שעיקרו מבוסס על ראיות שמהותן דברים שנאמרו בין שניים. מכאן נקבע כי נוכח העובדה שמדובר בשיחות המהוות את עיקר עובדות כתב האישום, הנזק ראייתי הוא משמעותי והפגם בכל אחד ואחד מהמסרונים והדוא"ל שהוגשו כראיה הוא מהותי.
עוד שב והתייחס בית המשפט לתוכנם של המסרונים והדוא"ל וחזר על קביעתו לפיה אמירותיו של הנאשם במסרונים ובדוא"ל לא באו לידי ביטוי בהצעות חוזרות או התייחסויות חוזרות אלא בהצעה אחת ויחידה בה הזמין את המתלוננת לביתו, אשר אמנם מעוררת תמיהה אולם מקבלת מענה בהינתן שאין מדובר רק ביחסי עבודה טובים מאוד אלא במערכת אישית קרובה בין הנאשם למתלוננת.
התלוננה כדי לשמור על מקומה בנמל
לבסוף, דן בית המשפט במניע אפשרי להגשת התלונה על ידי המתלוננת, וסבר כי על רקע בחינת הראיות עולה כי ייתכן והדבר נבע מכך שהמתלוננת הייתה בלחץ גדול בנוגע להמשך עבודתה וחששה שתועבר לתפקיד זמני שלאחריו היא עלולה למצוא עצמה ללא עבודה, ועל כן השתמשה בהגשת התלונה כדי "לשמור" על עצמה ולבסס את מקומה בנמל. השופטת שטרית קבעה כי מדובר במניע מתקבל על הדעת שיכול לשמש הסבר להגשת התלונה על ידי המתלוננת ולערער עוד יותר את גרסתה.
יצוין כי בפתח פסק הדין מתח בית המשפט ביקורת על הפרקליטות וציין כי נדמה שבכתב האישום צעדה צעד מרחיק לכת לקראת המקום בו מערכות יחסים במקום העבודה, וגם שלא במקום העבודה, יתכנו רק אצל בני אדם "מאולפים" הנוהגים אלה באלה באופן מנוכר ויבש.
