השופט ליאור ברינגר חייב בני זוג מאילת שהחזיקו בכלבה מסוג דוברמן לשלם לעמותת "תנו לחיות לחיות" הוצאות טיפול בכלבה בסך אלפיים שקל, לאחר שזו נמצאה משוטטת ברחוב כשהיא אפטית, מיובשת וסובלת מחום ושלשולים. בין היתר פסק השופט כי "לבעלי החיים מעמד מיוחד בחקיקת מדינת ישראל ואין הם שווים לחפצים". בנוסף, חויבו בני הזוג בהוצאות משפט בסך של 3,000 שקל
בני הזוג דוד ואיריס ז'נט לוי מאילת החזיקו בכלבה מסוג דוברמן שרכש בנם הקטין. בתביעה שהוגשה נגדם לבית משפט השלום באילת בסדר דין מהיר, נתבעו בני הזוג על ידי עמותת "תנו לחיות לחיות" לשלם לה סך של 2,605 שקל בגלל הוצאות טיפול בכלבה. לטענת העמותה, לאחר שפגשה מתנדבת של העמותה את הכלבה בבית משפחת לוי בעקבות פנייה שהתקבלה, נמצאה הכלבה משוטטת ברחוב כשהיא אפטית, מיובשת וסובלת מחום ושלשולים. בעקבות האמור, הגישה המתנדבת עזרה לכלבה ודאגה שתקבל את הטיפול הרפואי הנחוץ לה, ולכן עתרה העמותה לחייב את בני הזוג לוי להשיב את ההוצאות שנגרמו אגב הטיפול בכלבה.
בני הזוג לוי הכחישו כי מדובר בכלבה שלהם, וטענו כי למרות שבנם אכן רכש כלב מסוג דוברמן, היה זה כלב ממין זכר ולא נקבה. עוד טענו כי הכלב הועבר זה מכבר לצד שלישי שגם ממנו נגנב, ולכן אין להטיל עליהם הוצאות כלשהן בשל הטיפול בכלבה.
הכלבים לא שווים לחפצים
השופט ליאור ברינגר, מבית משפט השלום באילת, קיבל כאמור את התביעה במלואה. בפתח דבריו עמד השופט ברינגר על מקומם של בעלי החיים בחוקי המדינה, ופסק כי יש להם מעמד מיוחד ואין הם שווים לחפצים. כפועל יוצא, על בעליהם של בעלי החיים מוטלות חובות שמירה, טיפול והשגחה והם נושאים באחריות עבורם. חובות אלו מעוגנות בין היתר בחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), שאף קובע בסעיף 11(ב) בו כי "תאגיד הפועל שלא למטרות רווח שבין מטרותיו איסוף בעלי חיים וטיפול בהם... שהחזיקו בבעל חיים שננטש – רשאים להיפרע מהבעלים או מהמחזיק את הוצאות החזקתו, לתקופה שלא תעלה על 60 ימים".
מן הכלל אל הפרט, ציין בית המשפט כי לכתב התביעה צורפו הן הסיכום הטיפולי והן חשבונית על סך סכום התביעה מטעם הווטרינר. אשר לעצם הצורך בטיפול וגובה ההוצאות, ציין השופט ברינגר כי בני הזוג לוי לא טענו לעניין זה, אולם גם אם היו – אדם אינו יכול להתנגד להצלת בעל חיים שהוא בעלים שלו וניתן להצילו.
משהעמותה עמדה בנטל המוטל עליה בעניין הוכחת ההוצאות הטיפוליות, נותרה שאלת זהותם של החייבים בתשלומם ולכן נדרש השופט ברינגר לטענות של בני הזוג כי הם אינם הבעלים של הכלבה. בעניין זה, התקבלה עדותה של עדת התביעה, מתנדבת בעלת ניסיון של 25 שנים עם בעלי חיים, שהייתה קוהרנטית ולא נסתרה. זו העידה כי ביקרה את הכלבה בבית משפחת לוי זמן-מה עובר למציאתה ברחוב וזיהתה אותה בבירור בין היתר באמצעות קולר ברזל שהיה סביב צווארה.
כלב או כלבה?
מנגד, גרסתם של בני הזוג לוי לא הייתה אמינה לדעת השופט ברינגר, וכללה סתירות. כך למשל, הם טענו כי ברשותם היה כלב ממין זכר, אבל מעיון בתמלול שיחה שהתקיימה בין מתנדבת העמותה לבין הגברת לוי עלה כי זו התייחסה לחיה כ"כלבה" ולא כ"כלב". גם מכתב שהציגו בני הזוג לוי, שנחזה להיות מאדם מסוים שטען כי מכר את ה"כלב" מסוג דוברמן זכר לבנם של בני הזוג, היה נטול תאריך ולא ענה לדרישות הדין בעניין תצהיר ערוך כדין, ולכן לא ייחס לו בית המשפט משקל כלשהו להוכחת תוכנו, הגם שכותב המכתב לא הובא לעדות. לכן דחה בית המשפט את טענת בני הזוג לפיה החזיקו בכלב ממין זכר. אשר לוי לטענות לפיהן הכלב נמסר ונגנב מידיו של גורם שלישי, ציין השופט ברינגר כי בני הזוג לוי לא הציגו אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה כפי שטענו שעשו, וגם טענותיהם על נסיבות הגניבה לא הוכחו. משכך, נדחתה גם גרסתם בעניין זה.
לאור האמור, קיבל אפוא בית המשפט את התביעה במלואה, וחייב את בני הזוג לוי בתשלום סך של 2,065 שקל לעמותה, בתוספת 3,000 שקל הוצאות משפט.
