מאמר זה דן בחובות הכספיים ההדדיים בין דיירים בבית משותף במקרים של הרחבת דירותיהם. מדובר בתופעה נפוצה בעיקר בבתים בני שתי קומות וארבעה דיירים, כאשר פעם מרחיב את דירתו הדייר מלמטה ופעם מרחיב את דירתו הדייר שגר בקומה העליונה
הצגת הנושא
במדינת ישראל קיימים אלפי בתים משותפים בני שתי קומות וארבעה דיירים בכל בית. בתים אלה נבנו במהלך שנות השישים, חלקם כבתים נפרדים וחלקם כ"בנייני רכבת" מחוברים זה לזה.
במרבית המקרים, הבעלות בבתים אלה הנה של רשות מקרקעי ישראל, (או בשמה הקודם , מנהל מקרקעי ישראל ) כאשר לדיירים יש זכויות חכירה בבתים אלה.
לפני שנים רבות, הכריזה רשות מקרקעי ישראל על מבצע והציע לחוכרי הדירות להוון את תשלום דמי החכירה השנתיים בתשלום אחד ומי שעשה כך יכול למכור את דירתו, ללא צורך לבקש את הסכמת רשות מקרקעי ישראל, "כאילו" מדובר בבעלות פרטית על הדירה.
רשות מקרקעי ישראל הכריזה לפני כמה שנים על "מבצע" נוסף לפיו, כל הדירות שהוונו ע"י החוכרים, תבוטל זכות החכירה של החוכרים לגביהן, ובמקומה, תרשם בפנקסי המקרקעין זכות בעלות על שמות החוכרים בדירות.
הדירות שנבנו בזמנו, היו דירות קטנות בשטח של כ- 50 מ"ר או מעט יותר. לעומת גודל הדירות, המגרשים עליהן בנויים בתים אלה הנם גדולים הרבה יותר מהדירות ומאפשר את הרחבת הדירות, הן בקומת הקרקע על חשבון החצר המשותפת והן של הקומה השנייה.
בשל המבנה המיוחד של בתים אלה כל שכן לוטש את עיניו לכיוון אחר. הדיירים בקומות התחתונות לעבר הרחבת דירותיהם על חשבון החצר המשותפת ורצון לעשות שימוש ייחודי בחצר עצמה ואילו הדיירים שבקומה השנייה לוטשים עיניהם לעבר הרחבת דירתם מעל שטח החצר המשותפת (או מעל שטח הדירה שבקומה התחתונה שכבר הורחבה) וכן לשימוש בגג שנוצר עקב בנית הקומה השנייה.
בתים אלה סיפקו לבתי המשפט אינספור סכסוכים בין השכנים, שרבים מהם נמשכים עשרות רבות של שנים. ברבים מן המקרים, הדיירים הרחיבו את דירותיהם בצורה משמעותית, אפילו פי שניים ויותר מהשטח המקורי של הדירה ורבים הרחיבו דירותיהם עד לשטח של 120 מ"ר, ובמקרים מסוימים אף יותר.
כאשר הדייר בקומה התחתונה מרחיב את דירתו, הוא בונה את העמודים התומכים בתקרת חלק הדירה המורחב וכן את התקרה עצמה אשר תשמש בעתיד את הרצפה להרחבת הדירה של הדייר מעליו. כאשר הדייר בדירה העליונה מרחיב את דירתו, הוא בונה את העמודים התומכים ברצפת חלק הדירה המורחבת שלו וכן את הרצפה עצמה, אשר תשמש בעתיד את התקרה של הדירה שתורחב על ידי הדייר מהדירה התחתונה.
השאלה הנשאלת היא האם דייר שמרחיב את דירתו, אחרי הרחבה קודמת שכבר בוצעה, חייב לשלם לדייר הראשון שביצע את ההרחבה סכום כסף בגין השתתפות בבניית העמודים והתקרה, אפילו אם לא היה ביניהם כל הסכם בעניין.
מאמרי זה ייתן תשובה לשאלה זו.
המצב העובדתי
לפני זמן קצר ניתן פסק דין בבית משפט השלום בתל אביב, אשר דן בדיוק בסוגיה זו. להלן עובדות המקרה שהוכרע בבית המשפט:
התובעים מתגוררים בדירת מגורים בקומה א' בבת ים. בשנת 1987 ביצעו התובעים, על חשבונם, תוספת הרחבה לדירתם, בהתאם להיתר להרחבת הדירה ועל פי תכניות מאושרות. בין היתר, ביצעו התובעים, על חשבונם, במסגרת תוספת בנייה זו, יציקת עמודים ורצפה, תוספת/הרחבת הבנייה שנעשתה בהסכמת בעלי זכויות החכירה הקודמים של דירת הנתבעים.
הנתבעים רכשו בשנת 2000 את הדירה בקומת הקרקע של הבניין, מתחת לדירת התובעים, כ-23 שנים לאחר ההרחבה שבוצעה ע"י התובעים.
בשנת 2010, ביצעו הנתבעים תוספת הרחבה לדירתם, תוך שניצלו והשתמשו בתוספת הבניה אשר ביצעו התובעים מעליהם שנים רבות קודם לכן. התובעים דרשו מהנתבעים שישלמו להם בגין השימוש בתוספת שבנו התובעים, אך הנתבעים סרבו לבקשתם.
משכך, הגיע הסכסוך לפתחו של בית המשפט בתל אביב.
טענות הצדדים בקצרה
התובעים דרשו מהנתבעים שישלמו להם בגין השימוש בתוספת הבניה שנבנתה על ידם. כתמיכה בתביעתם, צרפו התובעים חוות דעת מקצועית שקבעה מהי עלות בנייתם של העמודים ותקרת/רצפת התוספת.
לטענת התובעים, כאשר הנתבעים הגישו, בשנת 2009, בקשה להרחבת דירתם, פנו אליהם התובעים, באמצעות בא כוחם, כדי להגיע להסכמה בדבר השתתפות בעלות הבנייה שבצעו התובעים, שבהם עמדו להשתמש הנתבעים, אך הנתבעים התעלמו מפנייתם ולכן פנו התובעים לשמאי מטעמם.
הנתבעים התגוננו בפני התביעה ואף הגישו תביעה שכנגד, נגד התובעים בגין נזקים, שגרמו להם התובעים, כביכול, בעת שאלה ביצעו את הרחבת דירתם בקומה העליונה.
במאמרי זה אתמקד בנושא תביעתם הכספית של התובעים כנגד הנתבעים, ולא נדון בתביעה שכנגד של הנתבעים.
כל אחד מן הצדדים, הצטייד בחוות דעת מומחה מטעמו.
קביעות והחלטות בית המשפט
אין חולק, כי התובעים בנו את השלד ואין חולק כי הנתבעים השתמשו בשלד לביצוע הרחבת דירתם, בשנת 2010. לכן, עילת התביעה של התובעים קמה, רק עת הנתבעים ביצעו את ההרחבה בדירתם.
המומחים מטעם שני הצדדים העידו ונחקרו, ובסופו של יום, העדיף ביהמ"ש הנכבד את הסכום שנקבע בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים.
וזו הייתה פסיקתו של ביהמ"ש הנכבד: "אני מקבלת את התביעה העיקרית וקובעת, שעל הנתבעים לשלם מחצית מעלות בניית השלד. בהתאם לחוות דעת מומחה הנתבעים – ברכה, אותה אני כאמור מקבלת, אני קובעת, כי הנתבעים ישלמו סך של 12,320 ₪ מעלויות בניית השלד, בצירוף ריבית והצמדה כדין, מהיום שהנתבעים ביצעו את תוספת הבנייה בדירתם ועד לתשלום בפועל. כן ישלמו הנתבעים לתובעים, הוצאות אגרה יחסיות ובנוסף, שכ"ט בסך 5,000 ₪".
ביהמ"ש הנכבד בפסק דינו, לא פרט את הנימוקים החוקיים והמשפטיים שהביאו אותו לפסוק כפי שפסק, ופסק הדין ניתן על בסיס ההבנה כי זה ברור מאליו שהנתבעים חייבים להשתתף בתשלום, והשאלה שנותרה לדיון הייתה כמה כסף ישולם? (ביהמ"ש הנכבד, דן בפסק דינו בטענות ובשאלות משפטיות ועובדתיות שונות ונוספות שהתעוררו בתביעה זו שמאמרי זה אינו עוסק בהן).
סקירת פסיקה נוספת שדנה בנושא
בתביעה שנדונה בבית משפט השלום בחיפה בה ניתן פסק הדין בשנת 2008 טענו התובעים במסגרת תביעתם כי הם זכאים להשתתפות הנתבעים בעלות הקמת יסודות שהקימו התובעים בתוספות הבניה שבוצעו על ידם ואשר יש בהם כדי לשרת את הנתבעים בבניית ההרחבה שנעשתה בדירתם.
הנתבעים חלקו על דרישתם זו של התובעים לנוכח העובדה שהתובעים לא התנו מראש את הסכמתם לבניית תוספת הבניה מצידם של הנתבעים בהשתתפותם של הנתבעים בעלות היסודות ואף לא העלו את דרישתם בעת שעשו שימוש בחדר הרחצה של הנתבעים לצורך יציקת הממ"ד בדירתם.
בתביעה זו, נכנס ביהמ"ש הנכבד לעובי הקורה, והשתית על פסק דינו שחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את עלות בניית מחצית העמודים והתקרה, על הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט ופסק כדלקמן:
"חוק עשיית עושר שלא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") אינו קובע רשימה סגורה של מקרים ומטבע הדברים סקלת המקרים שהעיקרון שנועד למנוע התעשרות שלא כדין הקבוע בחוק עשיית עושר עשוי לחול עליהם מתרחב עם השנים.
תביעה המבוססת על דרישה להשיב רווח שהנתבע עשה על חשבון התובע כתוצאה משימוש במקרקעין של התובע או במיטלטלין עניינה למנוע התעשרות שלא כדין ומטבע הדברים שאינה מושתתת על עילה חוזית ו/או על הסכמות שהושגו בין הצדדים עובר להתגבשות העילה.
חוק עשיית עושר מושתת על התפיסה הבסיסית כי יש להורות על השבה מקום שבעל דין נהנה מהתעשרות שלא כדין ונועד לשרת מטרות חברתיות שהמשפט חפץ ביקרם ומקום שתחושת המצפון והמוסר מצדיקות את ההשבה במקרה זה.
במקרה דנן אין חולק כי לצורך ביצוע עבודות ההרחבה שביצעו הנתבעים בדירתם היו הם נאלצים לבצע חיזוק והרחבה של יסודות הבניין ובהעדר האמור לא הייתה הרחבת דירתם אפשרית. אין גם מחלוקת כי הרחבת היסודות שביצעו התובעים כשנה טרם החלו הנתבעים בביצוע עבודות הבניה הכשירו את יסודות הבניין באופן שאפשר הרחבת הדירה שמעל. מהראיות שהובאו בפניי אף עולה כי התובעים נשאו באופן בלעדי בעלות הרחבת היסודות ולאור כל האמור נתקיימו יסודות סעיף 1 לחוק עשיית עושר".
בסופו של דבר חייב ביהמ"ש הנכבד במקרה זה את הנתבעים לשלם לתובעים את עלות בנית מחצית התקרה והעמודים מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל הנה, כי שכן בבית משותף המנצל לצורך בניה שהוא מבצע, בניה שבוצעה קודם לכן על ידי שכן, אשר משמשת אותו בבניה שהוא מבצע, חייב לשלם לשכן שבנה לפניו את מחצית עלות הבניה, בערכים הריאליים העדכניים ליום התשלום.
הכותב הוא עו"ד, נוטריון ומגשר שעוסק בתביעות של ליקויי בניה, כשלים בבניה וירידת ערך למעלה מ-35 שנים
