ביהמ"ש קיבל תביעה של בני זוג, נתינה זרה ממולדובה ויהודי ישראלי להכיר באבהות הבעל על התינוק שנולד להם. השופט נאמן: "רשות האוכלוסין וההגירה כשלה כבר בתחילת טיפולה בפרשה זו, משהפנתה את התובעים היישר לבית המשפט לקבלת פסק דין לאבהות, מבלי לבדוק תחילה שמא יש בידיהם ראיות בהתאם לנוהל המעמד"
בית המשפט לענייני משפחה בקריות קיבל תביעה של
בני זוג, נתינה זרה ממולדובה ויהודי אזרח ישראל להכיר באבהותו של הגבר על התינוק
שנולד לאישה. השופט אריה נאמן העביר ביקורת חריפה על התנהלות רשות האוכלוסין
וההגירה בפרשה וחייב אותה בתשלום הוצאות התובעים בסך 10,000 שקלים.
במסגרת פסק הדין נדון נוהל "מתן מעמד
בישראל לקטינים שנולדו בישראל בדרך של הכרה באבהות". בני הזוג הכירו כשהאישה
עבדה כעובדת זרה עבור אמו של התובע. לאחר שאמו של התובע
נפטרה השניים החלו להתגורר ביחד וניהלו חיים משותפים במשך שנה וחצי עד להוריית
התינוק. בני הזוג חתמו על הסכם ממון ונרשמו במשרד הפנים כנשואים זל"ז, כשלושה
חודשים לאחר הוריית הקטין, מכוח טקס נישואין אזרחי, אשר התבצע במולדובה. לאחר
שהתינוק נולד בני הזוג ביקשו לרשום אותו במשרד הפנים, אך רשות האוכלוסין וההגירה
דרשה לקבל פסק דין הצהרתי מבית המשפט הקובע את האבהות. בני הזוג פנו לבית המשפט
לענייני משפחה בקריות באמצעות עו"ד טל איטקין.
השופט אריה נאמן ביקר את התנהלות רשות
האוכלוסין וקבע שהיא פעלה בניגוד לנהלים. השופט הבהיר שעל הרשות לדרוש בשלב הראשון
"ראיות אובייקטיביות לגבי קיום תא משפחתי טרם הוריית הקטין". במידה
והראיות מספיקות ולא מתעורר חשד ביחס לאמינותן, אזי על הרשות להכיר באבהותו של
הטוען לאבהות ולרשום את אבהותו. השופט הדגיש כי רק אם הראיות לא מספיקות או אם
מתעורר חשד ביחס לאמינותן "אז ורק אז זכאית הנתבעת לדרוש מהמבקשים להצטייד
בפסק דין הקובע את האבהות".
השופט קבע כי רשות האוכלוסין וההגירה
"כשלה כבר בתחילת טיפולה בפרשה זו, משהפנתה את התובעים היישר לבת המשפט לקבלת
פסק דין לאבהות, מבלי לבדוק תחילה שמא יש בידיהם ראיות בהתאם לנוהל המעמד. עקב
דרישה מיותרת זו, העומדת בניגוד לנוהל המעמד, נאלצו התובעים כבר בשלב הזה
להוציא מכיסם הוצאות בגין הליך שיפוטי, שכר טרחת עורך דין ואגרות בית משפט".
כמו כן נקבע כי "לאורך כל ההליך המשפטי
התבצרה רשות האוכלוסין וההגירה בעמדתה באופן סתמי ועיקש, מבלי לטרוח ולנמק מדוע
הסכם הממון והצהרת החיים המשותפים הכלולה בו, איננו מהווה ראיה מספיקה, היא לא
טרחה כלל להתייחס לנסיבות ההסכם ולתוכנו היוצא דופן, ואף בדיון משניתנה לה הזדמנות
להתייחס לכך, בחרה שלא לפרט ולנמק עמדתה".
השופט כתב בפסק הדין "לו הרשות הייתה
בוחנת את הראיות ואת הסכם הממון באופן סביר ועפ"י המתווה של בג"צ ויס,
הייתה אמורה להגיע למסקנה הסבירה ואף יותר מכך, שההסכם והצהרת החיים המשותפים –
לכשעצמם ובוודאי כשהם נתמכים ביתר הראיות שהומצאו – מהווים גם מהווים ראייה
מספיקה, אף כשמדובר בנוהל המעמד".
בהמשך קבע השופט כי "לו הנתבעת הייתה
נענית לקריאת בית המשפט העליון והייתה מגבשת נוהלי ראיות כאלו ואחרים, ולרשותה
עמדו עד היום למעלה משנתיים!, יתכן והליך זה היה נחסך מראש".
בית המשפט קבע כי מחדלי הרשות הביאו לידי כך
שההליך נמשך כ-10 חודשים בהם לא הוסדר מעמדו של הקטין וכתוצאה מכך נגרמו לתובעים
הוצאות נוספות בסך 6,250 שקלים, בגין רכישת ביטוח רפואי פרטי. בית המשפט נתן
פס"ד הצהרתי על אבהותו של התובע על הקטין ולאור התנהלותה, הרשות חויבה
בהוצאות בסך 10,000 שקלים.
