ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים קבעה תחילה כי יהודי לוב לא סבלו באופן גורף מהרדיפה של הנאצים, לאחר מכן הוחלט לזכות אותם בתגמולים מאפריל 2010. בית המשפט העליון קיבל בקשת רשות ערעור של שני יוצאי לוב וקבע כי הם זכאים לתגמולים מיום הגשת תביעתם
בית המשפט העליון קיבל אתמול (א') בקשת רשות ערעור של יוסף הראל ואיריס מימון, יהודים יוצאי לוב אשר תבעו פיצויים בשל הפגיעה מהנאצים.
בין ישראל לגרמניה נחתם בשנת 1952 הסכם שילומים במסגרתו התחייבה גרמניה להעביר במשך 12 שנים פיצוי כספי קולקטיבי לשיקומם של ניצולי השואה בארץ. תמורת התחייבות זו ויתרה ישראל על זכותם של ניצולי השואה אשר עלו לישראל עד סוף אוקטובר 1953. בעקבות הסכם השילומים נחקק חוק נכי רדיפת הנאצים המאפשר למי שלקו בנכות עקב רדיפות הנאצים לתבוע תגמולים בגין נזקיהם. החוק הגרמני מבחין בין מי שנרדפו בתוך גבולות הרייך השלישי וזכאים לפיצוי בשל הגבלת חירותם לבין מי שנרדפו במדינות אחרות "בהשארה נאצית" ואלו זכאים לפיצוי בגין שלילת חירותם. החוק הגרמני מקנה זכות פיצוי לנרדף שניזוק בגופו או בבריאותו על-ידי "אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטי", ללא קשר למקום מגוריו. הפסיקה הגרמנית הכירה ב"הלכת הפחד" לפיה נזק שמקורו בפחדו של הקורבן ממעשי אלימות של הפושע הנאצי ולא רק נזק הנגרם ישירות מהאמצעי האלים בו נקט, יכול להוות בסיס להכרה בנפגע כ"נרדף". ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפת הנאצים דנה במאוחד ב-217 עררים של יוצאי לוב וקבעה כי יהודי לוב לא סבלו מאופן גורף משלילת חירות ובריחתם מן הערים לכפרי הסביבה אינה נכנסת לגדריה של "הלכת הפחד". זאת מכיוון שהבריחה נבעה לרוב מאימת המלחמה ומההפצצות התכופות על מקומות היישוב. יחד עם זאת קבעה הועדה כי "אין לשלול את האפשרות כי מי מן היהודים נמלט במקרה ספציפי בעיקר מפחד הגרמני, בתנאים הנכנסים לגדרה של הלכת הפחד". בעקבות ריבוי תביעות מטעם יהודי לוב ופסיקות של בתי המשפט התקבלה החלטה מנהלית לזכות יהודים ששהו בלוב בתקופה הרלוונטית ונמלטו ממקום מגוריהם בתגמולים רטרואקטיבית מאפריל 2010.
שני התובעים, אח ואחות שנולדו בטריפולי ביקשו, באמצעות עורכי הדין דורון עצמון ודוד ידיד, לקבל תגמול חודשי מיוני 2001 - מועד הגשת תביעתם.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור בדעת רוב של השופטים אורי שהם ויורם דנציגר. השופט דנציגר כתב בפסק הדין כי "מן הראוי שבתי המשפט במדינת ישראל יעשו ככל שביכולתם על-מנת להקל ולהיטיב עם מי שנפגעו בגופם, בבריאותם, בחירותם וברכושם במהלך מלחמת העולם השנייה ונרדפו על-ידי הנאצים - בין בתוך גבולות הרייך השלישי ובין מחוצה להם - וכי מוטלת עלינו החובה לגלות גמישות במקרים המתאימים, ולפרש את החוק באופן רחב מתוך ראיית טובתו של הקורבן, ובפרט כאשר יש מקום לשיקול דעת שיפוטי".
השופט יצחק עמית סבר בדעת מיעוט כי יש לדחות את הערעור והצביע על "תהליך זוחל של הרחבה, צעד אחר צעד, שעשו בתי המשפט והמדינה לקראת יוצאי לוב. זאת, נוכח הרצון הטבעי לפרש בליברליות וברוחב לב חוק סוציאלי, בעיקר כזה העוסק בניצולי שואה. חושש אני כי פסק דינו של חברי מביא אותנו צעד נוסף קדימה, צעד שעלול לערער את האיזון העדין שמצאו ועדות הערר ובתי המשפט, בין הרצון להכיר בעולי לוב כנרדפים לבין הכבדת יתר על הקופה הציבורית.
