השופט אלון גביזון דחה תביעה של אישה למזונותיה ושם קץ לסחטנות: "במקרה של פירוד ממושך של שנים מספר ובמקרה של הבנה הדדית כי חיי הנישואין הגיעו לקיצם, ובמקרה בו נטל הטיפול בילדים הוא בעיקר על הבעל – עקרון תום הלב מחייב אישה לממש תחילה את מלוא כושרה להשתכר בטרם תעתור למזונותיה... לא מצאתי כל סיבה לכך שהתובעת לא תעבוד בהיקף משרה מלאה ותשתכר לכל הפחות שכר מינימום ותכלכל את עצמה בכבוד"
פסק דין אמיץ נוסף מבשר על פריצת דרך בסוגיית תשלומי המזונות, הפעם מזונות לאישה (ולא לילדים): השופט אלון גביזון מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע דחה על הסף תביעה של אישה מבעלה לתשלום מזונות עבורה, והורה לאישה לצאת לעבוד במשרה מלאה כך שתכלכל את עצמה בכבוד.
מדובר בבני זוג יהודים, שלהם ארבעה ילדים: בן 19, בת 12 שנמצאת במשמורת משותפת ושני תאומים בת ובן, שהם בני 17, הנמצאים במשמרתו המלאה של האב. בני זוג מנהלים הליכים משפטיים מזה מספר שנים, והשופט גביזון סבור כי הם "נמצאים בעימות קשה וחריף אשר השפיע גם על יחסיהם עם ילדיהם". במקביל להליכים שניהלו בני הזוג בפני בית המשפט למשפחה, הם מנהלים הליכים מזה מספר שנים בבית הדין הרבני בבאר שבע, לרבות תביעת גירושין וענייני הרכוש. בני הזוג פרודים משנת 2008, גרים מזה מספר שנים בדירות נפרדות, כאשר האישה מתגוררת בדירת בני הזוג.
האישה תבעה מבעלה הפרוד את תשלומי מזונותיה שלה (ולא של הילדים), המגיעים לה לפי המשפט העברי, וטענה כי לבעלה הכנסה גבוהה מעבודתו כשכיר בחברת החשמל, בעוד שהיא עקרת בית שעובדת לעיתים במשרות חלקיות ומזדמנות בשכר שנע בין 2000-2500 שקל לחודש.
נישואים "על הנייר" בלבד
השופט גביזון דחה כאמור את תביעת האישה למזונות וקיבל את עמדת הבעל כי אין הוא חייב במזונותיה. בהתבסס על פסיקת בית המשפט העליון פסק השופט גביזון כי "על פי הדין העברי חייב בעל במזונות אשתו, עם זאת חובת המזונות של בעל לאשתו מותנית בכך שהיא עימו, דהיינו חיה עימו תחת קורת גג אחת וממלאה חובותיה כלפיו. מדובר אפוא בחיובים הדדיים", אפיין בית המשפט למשפחה.
השופט גביזון פסק עקרונית כי "כאשר שני בני הזוג החליטו להתגרש זה מזה וחיים בפירוד זמן ממושך, הרי שמדובר בנישואין 'על הנייר' בלבד, וחיוב הבעל במזונות האישה, בנסיבות המסוימות של המקרה, לא רק שיכול ויחטא לבסיס החיובים ההדדיים שבין בני הזוג, אלא שהוא גם עלול להנציח את הסכסוך, ולעיתים אף עלול לשמש קלף מיקוח בידי האישה עת דנים בני הזוג בהסדרים הרכושיים".
השופט גביזון התייחס גם לטענה המועלית בפיהם של ארגוני הנשים הפמיניסטיות-הרדיקליות, כביכול במקרה שרוב הרכוש שהצטבר במהלך הנישואין נמצא בידי הבעל (כמו במקרה של פערי השתכרות לטובת הבעל), עלול אי-פסיקת מזונות אישה להביא ליתרון לטובת הבעל במשא ומתן לקראת הסכם הגירושין. השופט גביזון פסק כי הוא ער לטענה הזאת, "אולם סבורני כי המצב המשפטי כיום שונה וזאת לאור חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, ותיקוני החקיקה שנעשו בו (עריכת איזון רכושי קודם לפקיעת הנישואין – סעיף 5 א לחוק, עריכת איזון שאינו מחצה על מחצה – סעיף 8 ( 2) לחוק) יתכנו נסיבות בהן המזור הראוי והנכון לאישה לא יהיה במסגרת פסיקת מזונותיה, אלא במסגרת חוק יחסי ממון בין בני זוג.
שתצא לעבוד ותכלכל את עצמה בכוחות עצמה
במקרה זה מדובר בבני זוג פרודים מזה חמש שנים ובפועל מנהלים משקי בית נפרדים. ממסמכי בית הדין שצירפה האישה לתביעת מזונותיה עולה בבירור כי הצדדים החליטו להתגרש, וכל שנותר במחלוקת הוא חלוקת הרכוש המשותף. בית הדין הרבני כבר קבע את "מועד הקרע" לאיזון רכושי, מינה אקטואר שהגיש חוות דעת, הורה על פירוק השיתוף בדירת המגורים ואף דן בתשלומי כתובתה של האישה.
בית המשפט למשפחה הוסיף כי "בנסיבות המיוחדות של המקרה, בהן התובעת והנתבע הם משמורנים משותפים של בתם בת ה-12 שנים, ובשים לב לכך כי הנתבע הוא המשמורן של שני התאומים בני ה-17 שנים, ולפירוד הממושך של בני הזוג, לא מצאתי כל סיבה כי התובעת לא תעבוד ותכלכל את עצמה בכוחות עצמה... לא מצאתי כל סיבה לכך שהתובעת לא תעבוד בהיקף משרה מלאה ותשתכר לכל הפחות שכר מינימום ותכלכל את עצמה בכבוד".
השופט גביזון התייחס לטענה כי על פי הדין האישי-העברי אין הבעל יכול לחייב את אשתו לצאת לעבוד ולהשתכר למזונותיה, אולם "דומני כי במקרה של פירוד ממושך של שנים מספר ובמקרה של הבנה הדדית כי חיי הנישואין הגיעו לקיצם, ובמקרה בו נטל הטיפול בילדים הוא בעיקר על הבעל, כמו במקרה שבפניי, עיקרון תום הלב מחייב אישה לממש תחילה את מלוא כושרה להשתכר בטרם תעתור למזונותיה".
תמ"ש 34406-04-12
