הרכב של שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת ביטל גזר דין של שופט תעבורה שהרשיע את הנהג איתי ברזילי בגרם מוות ברשלנות של נערה בת 14 שנהרגה בתאונת דרכים כשעברה במעבר חצייה. נפסק עקרונית כי לא כל מקרה של פגיעה בהולכת רגל על מעבר חצייה מהווה מניה וביה רשלנות של הנהג הפוגע, ועל התביעה להוכיח את כל יסודות עבירת הרשלנות
לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש ערעור של איתי ברזילי אשר הורשע בבית המשפט לתעבורה בצפת בגרם מוות ברשלנות, גרם חבלה לאדם, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה ונהיגה ללא ביטוח תקף. ב-13 באוקטובר 2010 ברזילי נהג בראש פינה ברכב שלא היה מכוסה בפוליסת ביטוח ופגע בליזה כרסנטי, נערה בת 14. הנערה הלכה לעולמה כתוצאה מהתאונה.
בכתב האישום שהוגש נגד ברזילי נטען כי הוא "נהג בקלות ראש ובחוסר זהירות, ללא תשומת לב לנעשה בכביש ובסביבתו, הוא לא הבחין בזמן בכרסנטי, תוך כדי חצייתה את הכביש, לא האט את מהירות הרכב ולא עצר אותו על מנת לאפשר לה להשלים את החצייה בבטחה ופגע בה עם החזית של הרכב". ברזילי טען להגנתו שהתאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו.
בית המשפט לתעבורה בצפת דחה את טענת ההגנה, וקבע כי ברזילי נהג ברשלנות. בית המשפט גזר עליו מאסר בפועל למשך תשעה חודשים, פסילת רישיון למשך 10 שנים, שנה של מאסר על תנאי למשך שנים ושנתיים של פסילה על תנאי למשך שלוש שנים.
אבל ברזילי לא השלים עם גזר דינו וערער לבית המשפט המחוזי בנצרת, שם קיבלו השופטים אסתר הלמן, אשר קולה ויפעת שטרית את ערעורו וזיכו אותו מכל האישומים, למעט נהיגה ללא ביטוח רכב בתוקף. בית המשפט לתעבורה קבע כי כל תאונה בה מעורב הולך רגל על מעבר חצייה היא נמנעת וכי הנטל להוכיח שהתאונה אינה נמנעת מוטל על הנאשם. במסגרת הערעור טען ברזילי כי נטל ההוכחה של כך שהתאונה הייתה יכולה להימנע מוטל תמיד על המדינה, לרבות במקרה של תאונה שאירעה על מעבר החציה.
קביעה קטגורית בניגוד לדין ולפסיקה
בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה, והשופט קולה כתב בפסק הדין כי קביעה זו של בית המשפט לתעבורה "עומדת בניגוד ליסודות עבירת גרם מוות ברשלנות בה הורשע המערער ולנטלי ההוכחה בהליך הפלילי. קביעה קטגורית זו של בית המשפט קמא ולפיה, מקום בו נהג המערער ברכב, לא הבחין בהולכת רגל שחצתה על מעבר חצייה, פגע בה וגרם למותה, מבלי הצורך להידרש להוכחת כל אחד מיסודות עבירת הרשלנות ברף ההוכחה הנדרש בפלילים, עומדת היא בניגוד לדין ולפסיקה. אין בעצם הפגיעה במנוחה שחצתה על מעבר חצייה, אשר גרמה למותה, כדי לגבש קטגורית את אחריות הנהג הפוגע, בפלילים. עדיין עומדת למשיבה החובה להוכיח את כל אחד מיסודות עבירת הרשלנות בנטל ההוכחה הנדרש בפלילים והשאלה היא האם צלחה המשיבה בהוכחה הנדרשת".
בית המשפט המחוזי קבע כי המדינה הייתה צריכה להוכיח כי הפגיעה במנוחה הייתה יכולה להימנע, ואף להוכיח באופן פוזיטיבי כיצד הייתה יכולה התאונה להימנע. נפסק כי "רק אם מגיעים למסקנה חישובית ולפיה, התאונה הייתה יכולה להימנע ובאילו תנאים יכולה הייתה להימנע, כי אז היה ניתן לקבוע שהמערער חרג מתנאי ההתנהגות הנדרשים וכי התגבשו בעניינו יסודות עבירת ה'רשלנות' ולפיכך יש להרשיעו בפלילים".
השופט קולה פסק כי קביעתו השיפוטית של בית המשפט לתעבורה, לפיה כל מקרה של פגיעה בהולכת רגל על מעבר חצייה, למעט מצב בו זו 'צנחה מהשמיים', מהווה מניה וביה רשלנות של הנהג הפוגע, היא קביעה שגויה שלא ניתן להותירה על כנה.
בית המשפט המחוזי קבע כי במקרה זה, התביעה לא הרימה את הנטל הראייתי המוטל עליה וזיכה את הנאשם מכל העבירות, למעט נהיגה ללא ביטוח בתוקף. נקבע כי מתחם הענישה ההולם לעבירה זו הוא קנס שנע בין 500 ל-3,000 שקל, ובפועל הוטל קנס של 1,500 שקל.
