לשונו החריפה של עורך הדין יורם שפטל ממשיכה להעסיק את בתי המשפט: כחודש לאחר שזכה בתביעת הדיבה שניהל נגד עמיתו השדרן נתן זהבי, חייב בית המשפט המחוזי את שפטל לפצות את המאזין אמנון הולצמן ב-75 אלף שקל לאחר שכינה אותו "רמאי" ו"שרץ" בשידור חי, ייחס לו שיתוף פעולה עם האויב והשלכת אבנים על חיילי צה"ל. 30 אלף שקל נוספים ישלם עוה"ד שפטל על הוצאות המשפט שנגרמו להולצמן
"בתוכנית שעברה עלה לשידור אדם חצוף, בריון לשוני, רמאי פתולוגי, פנאט שמאלי קיצוני, שבעזות מצח, תוך סילוף בזוי של העובדות, אמר, לא פחות ולא יותר מאשר בחברון בטבח הנורא שעשו שמה ביהודים בחברון מספר הערבים שנהרגו שווה למספר היהודים...". דברים אלו ואחרים, שנאמרו בתוכנית הרדיו "שפטל עצבני" המשודרת ברדיו 103 אף.אם, יעלו לכיסו של עורך הדין יורם שפטל 75 אלף שקל לאחר שבית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המאזין עליו נאמרו הדברים הללו וקבע כי מדובר בפרסום לשון הרע.
"יודו-קוויזלינג"
בספטמבר 2009 עלה אמנון הולצמן לשידור בתוכנית הרדיו של שפטל והשניים ניהלו ביניהם ויכוח משתלח על סוגיות פוליטיות שונות בעניין מאורעות תרפ"ט והסכם אוסלו. בתכנית שלאחר מכן, התייחס שפטל להולצמן במונולוג הפתיחה, ובין היתר כינה אותו "חצוף", "בריון לשוני", "רמאי פתולוגי" וטען כי הוא נמנה על "הטיפוסים הנאלחים הזורקים אבנים על חיילי צה"ל" ופועלים "בשליחותו ובשירותו של האויב הערבי". בהמשך התכנית ניהל שפטל שיחה עם מאזינה שעלתה לשידור, וגם בה הוסיף והתייחס להולצמן תוך שכינה אותו "שרץ" ו"תולעת" וטען כי "היה משתתף בפעולות טרור עם הערבים". כל זאת, מבלי שהולצמן היה חלק מהתוכנית ומבלי שניתנה לו זכות תגובה כלשהי. בעקבות משדר זה שלח הולצמן מכתב לשפטל בו קבל על הדברים שנאמרו עליו ודרש שידור התנצלות, אך במקום זאת קיבל בא כוחו, עו"ד דורון בקרמן, מכתב תשובה משפטל בו הוסיף וכינה את הולצמן "יודו-קוויזלינג" (ראש ממשלת נורבגיה ששיתף פעולה עם הנאצים והוצא על כך להורג). בגין דברים אלה, הגיש הולצמן תביעת לשון הרע נגד שפטל לבית משפט השלום, בה דרש פיצוי בסך 200 אלף שקל. שפטל מצידו, הגיש תביעה שכנגד בגין הדברים שנאמרו ע"י הולצמן בתוכנית בה עלה לשידור.
השופטת חנה ינון מבית משפט השלום בתל אביב דחתה את שתי התביעות, תוך שקבעה כי הדברים שנאמרו על ידי שפטל היו בגדר "הבעת דעה" על התנהגותו של הולצמן בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, מעשיו ודעותיו של הולצמן כחלק מהמחלוקת האידיאולוגית העצומה בין הצדדים. עוד הוסיפה השופטת ינון כי שפטל שוכנע שדבריו בכל הקשור לסוגיות ההיסטוריות מושא הדיון היו אמת לאמיתה, ועל כן נאמרו על ידו בתום לב.
בקשר לשימוש בכינויים "רמאי בזוי", "שקרן פתולוגי" או "שרץ", סברה השופטת כי אלו אינם מהווים לשון הרע שכן נאמרו במסגרת תוכנית הידועה כ"זירה להחלפת מהלומות מילוליות", ומאופיינת בהשתלחויות במאזינים העולים לשידור. השניים לא ויתרו, והגישו ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי כנגד דחיית תביעותיהם, כאשר ערעורו של שפטל נדחה על הסף עוד בחודש יולי השנה.
ביטויים חריפים ביותר שהושמעו בפומבי
השופטת רות לבהר-שרון קיבלה כאמור את ערעורו של הולצמן וחייבה את עוה"ד שפטל לפצותו ב-75 אלף שקל בגין לשון הרע. בפתח הדברים הבהירה השופטת לבהר-שרון כי אין בדעתה להתייחס לעמדות הצדדים בוויכוח הפוליטי שביניהם, שכן כל אדם רשאי לאחוז בדעותיו כל עוד הוא נוהג בדרך תרבותית, סבירה ומקובלת. לאחר שבחנה את הדברים מנקודת מבטו של "האדם הסביר" והמשמעות אותה הוא מייחס לפרסום, הגיעה השופטת למסקנה כי בדברים שנאמרו על ידי שפטל, הן בפתיח לתוכנית והן במהלך השיחה עם המאזינה, היה משום לשון הרע כלפי הולצמן. לשיטתה, דובר בביטויים חריפים ביותר שהושמעו בפומבי וחזרו על עצמם מספר פעמים. לא זו אף זו, מעבר לביטויים שייחסו להולצמן תכונות מסוימות ("רמאי", "בזוי", "שרץ" וכיוצא באלה) – ייחס לו שפטל גם מעשים פליליים, כשהאשימו בהשלכת אבנים על חיילי צה"ל ובמעשי בגידה ושיתוף פעולה עם האויב הערבי – דברים שאינם נכונים ולא הוכחו. עוד הדגישה השופטת לבהר כי הדברים לא נאמרו בלהט הויכוח אלא בתכנית שהולצמן כלל לא היה שותף לה, וכי יש לשיטתה מקום להוקיע ולגנות התבטאויות כאמור היות ואלו אינן תורמות לשיח הציבורי ואף פוגעות בו.
עוד נדרשה השופטת לבהר-שרון לשאלת תחולתן של הגנות החוק, וקבעה כי עוה"ד שפטל אינו יכול לחסות תחת הגנת "אמת בפרסום", בין היתר בהתחשב בכך שמרבית האמירות המהוות לשון הרע אינן מתייחסות למחלוקת העובדתית-היסטורית בין הצדדים וגם המעשים הפליליים אותם ייחס להולצמן לא הוכחו. עוד דחתה השופטת את תחולתה של הגנת תום הלב, שכן סברה (בניגוד לעמדת בית משפט השלום) שהביטויים בהם נקט שפטל אינם נופלים בהגדרה של "הבעת דעה".
גם העובדה שהדברים נאמרו במסגרת תוכנית רדיו הידועה כבעלת סגנון משתלח אינה מצדיקה לדעת השופטת את הביטויים והעלבונות בהם נקט שפטל, והעובדה שהביטויים הפוגעניים לא היו נחוצים לו לשם העברת עמדתו בויכוח שבין הצדדים שוללת גם את תחולתה של הגנת החוק העוסקת בפרסום שהייתה זו "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לעשותו. לפיכך, נקבע כי על שפטל לפצות את הולצמן בגין הדברים שנאמרו בתכנית הרדיו.
עם זאת, דחתה השופטת את התביעה ביחס למכתב התשובה ששלח שפטל לבא כוחו של הולצמן, במסגרתו השווה אותו כאמור למשתף פעולה עם הנאצים. נקבע, כי למרות שבתי המשפט הכירו לא אחת בייחוס תכונות נאציות או בהשוואתו של אדם לנאצי משום לשון הרע, בנסיבות העניין דבריו של שפטל במכתב עשויים להיכלל בגדר הגנת החוק העוסקת בפרסומים שנעשו תוך כדי הליך משפטי, בפרט בהתחשב בכך שהגנה זו הורחבה בפסיקה גם למכתבים שנשלחו בשלבים הקודמים להליך המשפטי.
בכל הנוגע לפיצוי שייפסק להולצמן, קבעה השופטת לבהר-שרון כי מעבר לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50 אלף שקל, יש הצדקה מלאה לחייב את שפטל בפיצוי נוסף עד כפל הסכום, שכן הוכח כי לשון הרע פורסמה "בכוונה לפגוע". אשר לפסיקת פיצוי מעבר לפיצוי הסטטוטורי, התייחסה השופטת בין היתר לכך שהדברים שאמר שפטל כלפי הולצמן היו קשים וחמורים ונאמרו בפני ציבור רחב של מאזינים, תוך ניצול הבמה המוקנית לשפטל כעורך התוכנית ומבלי שניתנה להולצמן זכות תגובה: "כאשר מדובר בתוכנית רדיו בה ניצל המשיב בצורה בוטה את הבמה המוקנית לו כעורך התוכנית", כתבה השופטת, "מבלי שניתנה למערער זכות תגובה, כאשר המשיב סרב להתנצל על הדברים - יש לראות דברים אלה בחומרה". שיקול נוסף אליו התייחסה השופטת היה הצורך בהרתעה ובחינוך הציבור לערכים. בשקלול האמור, פסק בית המשפט להולצמן פיצוי בסך 75 אלף שקל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 30 אלף שקל.
יצוין כי ימים בודדים לאחר מתן פסק הדין דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור שהגיש שפטל בעקבות דחיית ערעורו בבית המשפט המחוזי, לאחר שנקבע כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים המצדיקה רשות ערעור "בגלגול שלישי".
