ביה"ד קיבל את תביעתו של העובד וקבע כי גילוי השקר לא היה העילה האמיתית לפיטוריו. השופטת טרכטינגוט: "העובדה שתוכנו של השקר הוא שינוי גילו של התובע אינה מכתימה את הפיטורים באפליה מחמת גיל"
בית הדין לעבודה בתל אביב קיבל את תביעתו של טכנאי מחשבים במכללת זינמן (וינגייט) נגד פיטוריו לאחר שלוש שנים וחצי שנים, בתואנה של "משבר אמון", לאחר שהתברר כי שיקר לגבי גילו.
התובע, שרגא קורן, הפחית עשר שנים מגילו בקורות החיים אותם הציג עם קבלתו לעבודה, כך שיופיע בהם כי הוא בן 46 במקום 56. בהתאמה הוא שינה את תקופת שירותו הצבאי, מספרו האישי ומועדים נוספים בקורות החיים כדי למנוע סתירה פנימית בין הנתונים השונים. קורן טען כי פיטוריו נעשו משיקולים לא ענייניים, על רקע התנגדותו לשתף פעולה עם מעשי שחיתות שחשף במחלקה שבה עבד. כמו כן נטען כי הפיטורים נעשו בחוסר תום לב, תחת אצטלה של "משבר אמון" תוך הפלייתו בשל גילו. לטענת קורן, לא הועלתה כל תלונה נגד תפקודו, מקצועיותו ויעילותו, או נגד אמינותו.
המכללה טענה כי קורן פוטר בשל פגם באמינותו, שהיוותה "בסיס חשוב לקבלתו לעבודה, שכן במסגרת תפקידו כמנהל רשת מחשבים נהנה התובע מגישה מלאה לכל מאגרי המידע של המכללה, ובעקיפין גם לקודי הגישה האישית של כמעט כל עובד מעובדי המכללה".
השופטת חנה טרכטינגוט קבעה כי "גילוי העובדה שהתובע 'הצעיר' את גילו בעשר שנים בקורות החיים, ואף דבק בשקר במשך שלוש וחצי שנים, לא היתה העילה לפיטוריו של התובע אלא כיסוי לעילות האמיתיות שעמדו ביסוד פיטוריו".
השופטת הדגישה כי בנסיבות אחרות יתכן ועילה זו כשלעצמה תגרום למשבר אמון ואף לפיטורים. אך ציינה כי "אין במסקנה זו כדי להוביל לקביעה שפיטורי התובע נגועים באפליה מחמת גיל. העובדה שתוכנו של השקר הוא שינוי גילו של התובע אינה מכתימה את הפיטורים באפליה מחמת גיל".
בית הדין קבע כי יחסים עכורים בין התובע למנהלו הישיר הביאו לפיטוריו וכי הצערת הגיל "לא היתה העילה לפיטוריו של התובע אלא כיסוי לעילות האמיתיות שעמדו ביסוד פיטוריו".
למרות שנקבע שלא היתה אפליה מחמת גיל במקרה הקונקרטי, השופטת טרכטינגוט הדגישה את החומרה של אפליה מחמת גיל וכתבה כי "אפליה מחמת גיל, כמו גם אפליה מסיבות אחרות, הינה קשה להוכחה והעובד נתקל לא אחת בקושי לסתור את טענת המעביד כי לא עצם השתייכותו לקבוצה המופלית היא זו שהביאו להכשלתו בקבלה לעבודה או בפיטוריו. מקובלת עלינו עמדת הנציבות, שלפיה לא אחת מתגוננים נתבעים בטענה שהעובד לא התקבל לעבודה או פוטר מטעמים אחרים, הגם שהסיבה האמיתית לכך היא השתייכותו הקבוצתית. כמו כן מקובלת עלינו העמדה, כי גם בנסיבות אלה ולאור הקושי ניתן להשתמש בכלים סטטיסטיים כדי לבחון את היחס לפרט על רקע השתייכות קבוצתית".
בית הדין חייב את המכללה בפיצוי בגובה של למעלה מ-100 אלף שקל.
(תע"א 4592-10)
