השופט עזריה אלקלעי קיבל אמנם את תביעתו של עו"ד דורון תמיר לפיצוי על למעלה מ-70 הודעות פרסומיות שקיבל לתיבת הדואר האלקטרוני שלו, אבל הפיצוי שנפסק – 10,000 שקל, היה נמוך משמעותית ממה שתבע מאחר שנקבע כי פעל בחוסר תום לב כשניהל מאות תיבות תחת שם המתחם בבעלותו וניתב את כל ההודעות שהתקבלו לכתובת שהגדיר מראש, דבר שהגדיל את כמות דואר הזבל שקיבל
עו"ד דורון תמיר פנה לבית משפט השלום לאחר שלדבריו קיבל מחברת השיווק האינטרנטי "ישר-אוביז נכסים ואחזקות בע"מ" למעלה מ-70 הודעות דואר אלקטרוני שהכילו תוכן שיווקי מבלי שנתן לכך את הסכמתו. את תביעתו העמיד עוה"ד תמיר על סך של 75 אלף שקל, בעילות של פגיעה בפרטיות והפרת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים), האוסר על מפרסם לשלוח "דבר פרסומת" למי שלא הסכים לכך מראש.
החברה טענה מנגד שלא מדובר באזרח תמים שנפגע ממשלוח דואר זבל לתיבתו, כי אם בעו"ד בעל כישורים רבים הבקיא ברזי האינטרנט (ואף שימש בתפקיד בכיר ב"אינטרנט זהב"), אשר פיתח שיטה עסקית באמצעותה הוא מתפרנס מהגשת תביעות בנושא "דואר זבל" ע"י "לכידת" הודעות שאינן ממוענות אליו באופן אישי, אגירתן ופניה לבית המשפט לקבלת פיצוי כספי ללא הוכחת נזק. לדבריה, תמיר מחזיק במספר גדול ביותר של תיבות דואר אלקטרוני המתנהלות תחת שם המתחם "tamir.co.il", ואלו מופצות ברשת האינטרנט לצורך לכידה של הודעות דוא"ל תמימות או הודעות פרסומיות הנשלחות ללקוחותיה שנתנו לכך את הסכמתם מראש, וככל הידוע לה הגיש עד עתה כשמונה תביעות שונות באופן אישי.
עוד הוסיפה החברה כי עוה"ד תמיר פועל במשותף עם עו"ד נוסף בשם אילן חזני, והשניים מנהלים מסעות רדיפה אחרי חברות מסחריות שונות כמיזם עסקי, תוך ניצול היותם עורכי דין והגשת תביעות סרק לבתי משפט במטרה להגיע עם החברות הנתבעות לפשרה ולזכות בקלות בסכום כסף משמעותי. שני הצדדים הגישו חוות דעת מומחים מטעמם לתמיכה בטענותיהם.
למעלה ממאה תיבות דואר אלקטרוני
השופט עזריה אלקלעי מבית משפט השלום בתל אביב קיבל את התביעה בחלקה הקטן, ופסק לעוה"ד תמיר פיצוי בסך 10,000 שקל בלבד, סכום מועט ביחס לסכום אותו תבע. בפתח הדברים דחה השופט אלקלעי את טענת היעדר היריבות שהעלתה החברה, וקבע כי אין לקבל את טענתה לפיה תמיר אינו רשאי לתבוע מאחר והוא אינו בעל המתחם אליו נשלחו דברי הדואר.
צוין כי החוק אינו דורש כי "הנמען" יהיה בעל המתחם אלא רק מי שקיבל את דבר הדואר, אך ממילא גם הוכח שהמתחם אליו נשלחו ההודעות הינו בבעלות חברה שתמיר הוא איש הקשר שלה, וכן הוכח כי הוא המשתמש בתיבות הדואר ובמחשב אליהם נשלחו דברי הדואר. עוד נקבע כי אין לקבל את חוות דעת המומחה מטעם החברה, משמנהלה הודה כי דברי הדואר נשלחו על ידה. מלבד זאת, לא הייתה מחלוקת אמיתית באשר להיותם של דברי הדואר "דבר פרסומת" כמשמעותם בסעיף 30א(א) לחוק, ואין גם ספק שהחברה נכללת בהגדרת המונח "מפרסם" שבו.
לאחר הקביעות הללו, נדרש השופט אלקלעי לטענת החברה בדבר ה"שיטה" שפיתח תמיר לצורך לכידת דואר שלא מוען אליו. לדברי השופט, הוכח כי עוה"ד תמיר אכן החזיק בכמות גדולה של למעלה ממאה תיבות דוא"ל שהתנהלו תחת שם המתחם "tamir.co.il", כאשר ההודעות הנשלחות אליהן נותבו על ידו למספר כתובות שהוגדרו מראש. עם זאת, סבר השופט אלקלעי כי לא הוכח שעוה"ד תמיר יצר "משפך" באמצעותו לכד דברי דואר שלא מוענו אליו, שכן שני המומחים היו תמימי דעים כי דואר שלא מוען לכתובת המסתיימת בשם המתחם שלו – לא תגיע אליו.
"טענתה של הנתבעת לפיה התובע לוכד דברי דואר המיועדים ללקוחותיה", פסק בית המשפט, "הוכחה כמוטעית וכבלתי אפשרית מבחינה טכנית, למעט באמצעות פריצה למחשבים או נקיטת פעולות בלתי חוקיות". גם טענת החברה לפיה עוה"ד תמיר נרשם בעבר כמי שמבקש לשלוח אליו דברי דואר אבל הסיר את שמו מבלי להותיר עקבות – נטענה לדעת בית המשפט בסתמיות ולא הוכחה.
מקור הכנסה רווחי בניגוד למטרת החוק
למרות שהגיע למסקנה כי החברה שלחה לתמיר את כל הודעות הפרסומת נשוא התביעה בניגוד לחוק, לאחר שבחן את תום לבו של תמיר הגיע השופט אלקלעי למסקנה כי יש לפסוק לו פיצוי על הצד הנמוך בלבד. בעניין זה ציין השופט כי אכן לא מדובר באדם פשוט מהשורה עם השכלה ממוצעת, אלא בעורך דין מומחה במחשבים, מנהל אתרי אינטרנט, כלכלן, ובקיא בסודות האינטרנט שאף הוזמן לייעץ לוועדת הכנסת בחקיקת החוק. לדעת השופט, אין פסול כשלעצמו בעצם העובדה שתמיר החזיק בכתובות דוא"ל רבות תחת שם מתחם שבבעלותו, אך יחד עם זאת הוא לא סיפק הסבר סביר והגיוני מדוע היה לו, כאדם פרטי, צורך בכמות כה גדולה של תיבות דואר.
עוד הוסיף השופט אלקלעי כי הוכח שתמיר ניתב את כל דברי הדואר שנשלחו לתיבות המרובות שברשותו לכתובות שהגדיר, גם כאלו שנשלחו לכתובות שגויות תחת שם המתחם “tamir.co.il”. "הגדרה מסוג זה", כתב השופט, "כשהיא מתייחסת לכתובות דואר ללא משמעות וללא תכלית מסוימת שהמשותף שבהן הינו רק שם המתחם, מלמדת על רצון ללכוד דברי דואר זבל שגויים שנשלחים לשם המתחם של התובע ע"י מפרסמים שונים ולא על רצון להימנע מקבלת דואר זבל".
חיזוק בנושא זה אף מצא בית המשפט בהנחיה שפרסמה חברת החיפוש "גוגל" באתר האינטרנט הרשמי שלה, לפיה מדובר בהגדרה שאינה מומלצת שכן היא גורמת לריבוי דואר זבל ואף עלולה להביא לקבלת דואר שכמותו גדולה מנפח תיבת הדואר של המשתמש ועל ידי כך לנעילת החשבון.
לכל אלו, הוסיף השופט אלקלעי את העובדה שעוה"ד תמיר לא ביקש בשום שלב להסיר את שמו מרשימת הנמענים אצל החברה, ולא ביקש להפסיק לשלוח אליו הודעות דואר לכתובות השונות. נפסק כי למרות שהחוק אינו מטיל על הנמען חובה לדרוש את הסרת שמו מרשימת הנמענים, התנהלותו כפופה לחובת תום הלב ולכן הימנעותו מלעשות כן יכולה לפעול לחובתו.
מלבד זאת, שוכנע בית המשפט כי עוה"ד תמיר נוהג להגיש תביעות משפטיות רבות בשל משלוח דואר זבל באופן שיטתי, דבר המלמד לדעת השופט כי הוא אכן מבקש להפוך את קבלת הדואר במחשביו למקור הכנסה רווחי, בניגוד למטרת החוק.
לסיכום, נפסק כי מצד אחד החברה אכן פעלה בניגוד לחוק בכך ששלחה לכתובת המתחם של עוה"ד תמיר דברי דואר אלקטרוני המהווים "דבר פרסומת", וכי זה לא "לכד" באופן מלאכותי הודעות דואר שנשלחו ללקוחות אחרים של החברה שביקשו לקבל הודעות מסוג זה. מצד שני, התנהלותו של עוה"ד תמיר הייתה נגועה לדעת בית המשפט בחוסר תום לב, במובן זה שהוא חפץ בקבלת "דואר זבל" בכמות גדולה ואף ניצל את מומחיותו ברזי האינטרנט כדי להגדיל את כמות דואר הזבל המתקבלת אצלו, באמצעות ניהול כמות גדולה ובלתי מוסברת של תיבות דואר תחת שם המתחם שלו, שחלקן הגדול נושא שם "תחילית" חסר משמעות, ואשר כל ההודעות שנשלחו אליהן נותבו לכתובות שנבחרו על ידו.
לכן סבר השופט אלקלעי כי אין לשלול לחלוטין את הפיצוי לעוה"ד תמיר, אבל התנהגותו האמורה מצדיקה את הפחתת הפיצוי הסטטוטורי המרבי הקבוע בחוק באופן ניכר, "כדי שלא לעודד את התובע לצבור דואר זבל ולהפוך את הגשת התביעות בעניין זה, למקור הכנסה משתלם ורווחי". בהתחשב בכך, העמיד בית המשפט את סכום הפיצוי שישולם לעוה"ד תמיר על סך של 10,000 שקל בלבד.
