השופט יצחק כהן, הנאשם והפרקליטות לא שמו לב שהתיק לא נמצא כלל בסמכות השיפוט של בית המשפט המחוזי, אלא בסמכותו של בית משפט השלום. במסגרת הערעור בעליון הצביע השופט ניל הנדל על היעדר הסמכות העניינית, אבל השופטת עדנה ארבל פסקה כי חרף הפגיעה בעיקרון החוקיות, מדובר בפגיעה מזערית שאין בה משום עיוות דין ועונשו נותר על כנו
לבית המשפט העליון הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט יצחק כהן, להרשיע את ערן טובול בביצוע מעשים מגונים בקטין ולהטיל עליו עונש של שנת מאסר, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. במסגרת הערעור, טובול ביקש להקל בעונש המאסר ולהמירו בעבודות שירות בשילוב עם טיפול ייעודי. לטענתו בית המשפט לא הביא בחשבון את גילו הצעיר, בן 23 בעת ביצוע המעשים, עברו הנקי, לעובדה כי מדובר בבחור נורמטיבי המנהל אורח חיים תקין ולחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום.
כמו כן נטען כי לא ניתן משקל מתאים לנסיבות ביצוע העבירות, ובכלל זה לעובדה שהמתלונן הוא שיזם את הקשר עם הנאשם דרך אתר אינטרנט המיועד לבגירים בעלי נטיות הומוסקסואליות. עוד נטען שהעבירות הן מינוריות באופיין, ובוצעו ללא שימוש בכוח, כאשר הנאשם נענה לדרישות המתלונן לחדול ממעשיו. בנוסף נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם לחלוטין מעמדתם של הגורמים המקצועיים שבחנו את עניינו. עמדת שירות המבחן היתה כי יש להטיל עליו עבודות שירות ובהערכת המסוכנות המינית הומלץ שלא לשלוח את הנאשם למאסר.
הערעור נדון בפני השופטים עדנה ארבל, ניל הנדל וצבי זילברטל. במהלך הדיון בתיק, שאל השופט הנדל מדוע התיק נידון בפני בית המשפט המחוזי, שכן העבירות שבהן הואשם והורשע המערער מצויות בסמכותו של בית משפט השלום. הפרקליטות הודתה בתגובה כי כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בשוגג, אך טענה כי אין בטעות זו להשפיע על תוצאות ההליך. המערער טען בהזדמנות זו כי ההליך בטל מעיקרו, ולפיכך יש להורות על בטלות פסק הדין.
דוקטרינת "הבטלות היחסית"?
השופטת ארבל פסקה כי "טוב היה אם קושי זה היה מתעורר ובא על פתרונו בשלב מוקדם יותר של ההליך, ואולם החוק מורנו כי טענה בדבר היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של ההליך, לרבות בערעור, וזאת להבדיל מטענות מקדמיות אחרות". השופטת ארבל החילה את דוקטרינת "הבטלות היחסית", וציינה כי "משקלו של הפגם והשלכותיו צריך שייקבעו על פי בחינה מהותית של טיב הפגם והמשמעויות שנודעו לו בהליך". השופטת קבעה כי "למרות שלא ניתן להגדירו כפגם טכני או פורמלי במהותו, הרי שפגיעתו במערער, אם בכלל קיימת פגיעה, היא מזערית ואין בה משום עיוות דין".
השופטת ארבל פסקה כי "אין ספק כי במקרה דנא נפגע עיקרון החוקיות, פגיעה הנובעת מכך שבית המשפט המחוזי דן בעבירות שאינן בסמכותו העניינית. ואולם, לפגיעה זו לא נלוותה פגיעה של ממש במערער. יכולתו להתגונן מפני האישומים נגדו לא קופחה בשום צורה ואף לא נטען כי כך. גם לא איתרתי חשש שמא ההתדיינות בבית המשפט המחוזי הגבירה את הסיכוי להרשעת-שווא או לגזירת עונש מופרז לחומרה".
בית המשפט העליון הוסיף כי "לא ניתן להתעלם מהעובדה שבית המשפט המחוזי, הפרקליטות והמערער עצמו לא השיתו ליבם לטעות שנפלה בהגשת כתב האישום לערכאה בלתי מוסמכת. הפגם אותר ואובחן רק בערעור בבית משפט זה על ידי אחד משופטי ההרכב".
בית המשפט העליון דן בערעור לגופו, וקבע כי במקרה זה אין מקום להתערב בהחלטה שניתנה. "העונש שנגזר על המערער הולם את נסיבות העניין ולא מצדיק התערבות בו", נכתב בפסק הדין. עונשו של האיש נותר אפוא על כנו: שנת מאסר ופיצוי למתלונן.
