בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של נהג המונית אוסאמה שוויקי, שהורשע ברצח מאהבה של אשתו ונידון עקב כך למאסר עולם. הרשעתו במחוזי התבססה בעיקרה על גרסתה המפלילה של האישה, אולם ביהמ"ש העליון קבע כי גרסתה "חשודה" וכדי להרשיע על פיה יש צורך במשקל פנימי גבוה וראיות חיצוניות משמעותיות – מה שלא התקיים. עוד נקבע כי לא ניתן לשלול את התזה החלופית לפיה המאהב נרצח על ידי אחרים ובהם האישה עצמה
אוסאמה שוויקי, נהג מונית במקצועו, הורשע בבית המשפט המחוזי ברצח ונידון למאסר עולם. על פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, אשתו ניהלה במשך שנות נישואיהם מערכות יחסים רומנטיות עם גברים שונים, שאחד מהם הוא המנוח שרציחתו יוחסה לשוויקי. על רקע זה החליטו שוויקי ואשתו להתגרש, ולאחר הגירושין שכר שוויקי דירה בשכונת א-רם בירושלים בחוזה חודשי. זמן קצר לאחר מכן החליטו שוויקי ואשתו להינשא בשנית וחזרו להתגורר יחדיו, תוך ששוויקי המשיך להחזיק בדירה בעיקר לצורך אחסון.
באחד הימים, בילה המנוח בבית קפה עם חבריו עד שעות הלילה, וכאשר נסע מהמקום ברכבו עקב אחריו רכב אחר. בשלב זה, ניהל המנוח שיחת טלפון עם קרובת משפחתו, אשר הסתיימה באופן פתאומי כשברקע צעקות, צרחות וקולות ריב ומאבק. ביום למחרת נמצאה גופתו של המנוח באזור צומת קלנדיה, כשעליה סימני חבלה וכפיתה.
בנתיחה שלאחר המוות נמצא כי המוות נגרם משילוב של חניקה ושל חבלה בראש. מספר חודשים לאחר הרצח נעצרה אשתו של שוויקי כחשודה, אז הכחישה כל קשר לרצח ואף לא קשרה את שוויקי לביצועו. עם זאת, בחקירתה השנייה חלה תפנית בגרסתה, והיא מסרה לראשונה אמרה שקשרה את שוויקי לרצח. לדבריה באותה חקירה, סיפר לה שוויקי כי פגש בלילה את המנוח, הוביל אותו לדירה בא-רם, שם כפת אותו, היכה אותו, צילם אותו והתעמת איתו על הקשר הרומנטי שניהל עם אשתו. בהמשך, לדברי האישה, בעט שוויקי בראשו של המנוח אשר הוטח בקיר, ולאחר מכן זרק אותו באזור צומת קלנדיה.
בעקבות הדברים נעצר שוויקי ונחקר במשך כחודש ימים, אולם בכל חקירותיו הכחיש כל קשר לרצח וחזר על גרסתו לפיה לא הכיר כלל את המנוח ולא ידע על הקשר בינו לבין אשתו. במקביל, המשיכה חקירתה של אשת שוויקי וזו אף הובילה את החוקרים למקום שבו נמצאה גופתו של המנוח, לדבריה על סמך מה שמסר לה שוויקי. נוסף לכך, נמצא בדירה בא-רם כתם דם על הקיר, שאין חולק כי הוא דמו של המנוח. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע כאמור את שוויקי ברצח, תוך שנתן אמון בגרסתה המפלילה של אשתו והעדיפה על פני עדותה בבית המשפט. עוד דחה ביהמ"ש את כל טענות הסנגוריה בדבר היותה חולת נפש או סובלת מהזיות, והוסיף כי גרסתה זכתה לתימוכין בעלי משקל מפי עדים, ראיות אובייקטיביות ופרטים מוכמנים. אשר לגרסת שוויקי, בית המשפט לא קבע באופן ברור ממצא מהימנות שלילי לגביו, אך מצא בגרסתו מספר דברים שתמכו לשיטתו דווקא בגרסתה המפלילה של האישה.
משקל פנימי גבוה מאוד וראיות חיצוניות משמעותיות
שוויקי לא ויתר על חפותו וערער על הרשעתו לבית המשפט העליון. השופט חנן מלצר קיבל את ערעורו, וקבע כי יש לזכות את שוויקי מחמת הספק. בפתח הדברים הזכיר השופט מלצר את הכלל הידוע בדבר אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית למעט במקרים חריגים. בהתחשב בכך, בחר השופט מלצר להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי רק במקומות שבהם התבסס על ראיות שבכתב, כגון עדויות עדים שניתנו במשטרה, או כאשר דובר בממצאים המבוססים על מסקנות של סבירות והיגיון אך מנגד, לא ראה לנכון להתערב בכל הנוגע לקביעות בדבר מהימנותו של עד כזה או אחר.
לגופו של עניין, קבע השופט מלצר כי למרות שאמירותיה המפלילות של האישה במשטרה היוו את הבסיס העיקרי להרשעת שוויקי ברצח, הרי שלא ניתן לקבלן כהודעות "רגילות" של עד אובייקטיבי, אלא יש להתייחס אליהן כ"חשודות" מטבען עוד בטרם יש להידרש לתוכנן. זאת, בין היתר נוכח העובדה שגרסה מפלילה זו הושמעה לראשונה רק בחקירתה השנייה, העובדה כי הודעותיה במשטרה התקבלו כראיה חרף היותן עדות "כפולה" מפי השמועה, ומורכבות מערכת היחסים בינה לבין שוויקי. כפועל יוצא, קבע בית המשפט כי על מנת שניתן יהיה להתבסס על הגרסה המפלילה, יש למלא שתי דרישות מצטברות: האחת, דרישה למשקל פנימי גבוה מאוד של האמירות; והשנייה, דרישה לקיומן של ראיות חיצוניות משמעותיות.
בעניין משקלן הפנימי של אמירות האישה במשטרה, נקבע כי אין להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא אשר מצא אותן כבעלות משקל גבוה. יחד עם זאת, לאחר שבחן את הדברים בחינה מדוקדקת הגיע השופט מלצר למסקנה כי במכלול האמרות המפלילות שמסרה האישה במשטרה קיימות מספר פירכות וסתירות הנוגעות ללב המחלוקות העובדתיות בין הצדדים ומפחיתות באופן משמעותי את משקלה הפנימי של הגרסה המפלילה. הודגש, כי סתירות אלה לא נלקחו בחשבון על ידי בית המשפט קמא. לפיכך, וחרף ההתרשמות הכללית החיובית מאמרותיה של האישה במשטרה, המסקנה היא כי משקלן הפנימי של האמרות אינו גבוה עד כדי כך שלא מתקיימת הדרישה הראשונה לעיל המאפשרת את העמדת האמרות בבסיס הרשעת שוויקי. יחד עם זאת, ולמרות שהיה בכך די כדי להוביל לקבלת הערעור, המשיך בית המשפט ובחן גם את שאלת התקיימותה של הדרישה השנייה שהציב להרשעה, קרי שמשקלן של הראיות החיצוניות לתמיכה בגרסתה המפלילה של האישה יהיה גבוה במיוחד.
לאחר שבחן את הדברים באופן מדוקדק, הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי רובן הגדול של הראיות אותן מצא בית המשפט קמא כמאמתות ומחזקות את גרסתה המפלילה של האישה אינן כאלה, ולמעשה נותרה רק ראית כתם הדם על קיר הדירה כראיה המסבכת את שוויקי בביצוע הרצח. דא עקא, שגם ראיה זו, שלכאורה מהווה פרט מוכמן רב חשיבות, אינה חד משמעית, שכן זו מעידה רק שהמנוח נרצח בדירה שנשכרה על ידי שוויקי אולם אינה בהכרח מצביעה ששוויקי הוא זה שביצע את הרצח ואין לשלול כי המנוח נרצח שם על ידי אדם אחר.
לכל אלו, הוסיף בית המשפט את היעדרן של ראיות מחזקות פוטנציאליות שהיו לכאורה אמורות להימצא במידה ושוויקי אמנם היה מבצע את המיוחס לו. כך לדוגמא, המונית של שוויקי לא היתה באיזושהי מי מהזירות הרלבנטיות (זירת החטיפה, זירת הרצח, או זירת השלכת גופת המנוח), ופרטים מסוימים לגביהם טענה האישה כי שוויקי הראה לה, כגון סרטון אותו צילם לכאורה באמצעות הטלפון הסלולרי שברשותו, כרטיסי "סים" שנטל מהמנוח, ארנקו וכן הבגדים והנעליים אותם לבש שוויקי ביום הרצח – לא נמצאו מעולם.
מלבד זאת, ציין בית המשפט כי שוויקי דבק בגרסתו המכחישה והחד משמעית בכל חקירותיו, בכל שיחותיו עם המדובב המשטרתי ובכל תרגילי החקירה השונים שבוצעו כלפיו. לא זו אף זו, נוכח העובדה שבית המשפט קמא לא קבע כל ממצא מהימנות שלילי ביחס לגרסתו של שוויקי, נוצר לדעת השופט מלצר מצב בלתי שגרתי שבו הערכאה המבררת קובעת כי גרסת עד אשר מפלילה את הנאשם היא גרסה מהימנה, ובד בבד איננה קובעת כי גרסת החפות שהשמיע הנאשם – היא בלתי מהימנה. לסיכום נקודה זו, קבע בית המשפט כי לא התקיימה אף אחת משתי הדרישות המצטברות שהעמיד לצורך הרשעת שוויקי, ועל כן יש לקבל את ערעורו ולזכותו מן הספק מעבירת הרצח שבה הורשע.
מעבר לצורך, בחן בית המשפט גם את טענתו החלופית של עורך דינו של שוויקי, עו"ד ראובן בר-חיים, בנוגע לקיומו של תרחיש עובדתי חלופי לפיו לא שוויקי הוא שרצח את המנוח. בעניין זה, העיר בית המשפט כי הרשעתו של שוויקי ברצח התבססה על ראיות נסיבתיות בלבד, בהיעדר ראיה ישירה הקושרת אותו לביצועו. עוד הוזכר, כי הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות דורשת שלושה שלבים, כאשר לדעת בית המשפט הרשעתו של שוויקי "נופלת" כבר בשלב השני, קרי בשלב שבו מצטרפות כלל הראיות הנסיבתיות למכלול אחד. עם זאת, לצורך הדיון הניח בית המשפט כי מארג הראיות הנסיבתיות בכל זאת מבסס את אשמתו של שוויקי מעבר לספק סביר, על מנת לבחון האם עלה בידו להציע הסבר חלופי תחת התזה המרשיעה שהציעה המדינה. עוד הוער כי די בכך ששוויקי יבסס תרחיש חפות סביר, ואין מקום לדרוש ממנו להצביע על אדם ספציפי כמי שביצע את העבירה. לאחר שבחן את טענותיו של שוויקי במישור זה וכן את מכלול הראיות הנסיבתיות, הגיע בית המשפט למסקנה כי אכן קיים ספק סביר המוליך לאפשרות התקיימותו של תרחיש עובדתי חלופי המתבסס על מכלול הראיות הנסיבתיות, ואשר תומך בחפותו של שוויקי.
תרחיש זה, כך נקבע, עיקרו בהשערה כי מי שביצע בפועל את הרצח הם מספר אנשים, ואשת שוויקי ביניהם, אשר יתכן שיש לחלקם קשר כלשהו עם הרשות הפלסטינית. עם זאת, הודגש כי אין באמירות אלו משום קביעה כלשהי לפיה האישה או כל אדם אחר אכן היו מעורבים ברצח המנוח, אלא כל שניתן ללמוד הוא שהמסקנה המרשיעה אינה המסקנה היחידה שניתן לגזור מהראיות הנסיבתיות, באופן המקים ספק סביר באשמתו של שוויקי.
'כאשר יש ספק – אין ספק'
השופט אליקים רובינשטיין הוסיף בפסק הדין אמירות עקרוניות לגבי עיקרון "הספק הסביר" במשפט הפלילי, מתוך דברים שכתב לאחרונה בהקדמה לספרו של ד"ר יניב ואקי סבירותו של ספק (בדפוס, עומד להופיע): "שאלת הספק הסביר בפסיקה לעולם לא תמה, כמובן כל עוד לא באו ימות המשיח ובאים תיקים פליליים בפני בתי המשפט... קולמוסים שיפוטיים ואקדמיים רבים נשתברו ומשתברים בשאלת הגדרתו ואפיונו של הספק הסביר, ואם לא נמצאה עד הנה נוסחת הקסם, כנראה גם לא תימצא; ימשיכו אפוא בתי המשפט בהתחבטות התמיד, תוך בדיקת כל מקרה לגופו בגדרו השכל הישר – אף שדווקא כמי שמרבה להידרש לציוויי השכל הישר, אודה כי לא תמיד די בו, בודאי בגדרי המשפט הפלילי".
השופט רובינשטיין הוסיף כי "כשלעצמי סברתי, כי 'הספק עשוי לנבוע מהצטברותם של גורמים, שתוצאתם היא כי ידו של השופטת רועדת בבואו לחתום על הרשעה' (ע"פ 10596/03). רעדת היד היא שידורו של הקול הפנימי, אותו 'אישון' – 'איש קטן' שעליו דיבר השופט מישאל חשין בדנ"פ 3391/05. סוף דבר, וכנהוג לומר, 'כאשר יש ספק – אין ספק' (ע"פ 7653/11)... בדיקת הספק היא מאמץ רצוי וראוי. יש בה משום ענווה, ההכרה כי אין אדם, ושופט בכלל כמובן, חסין מטעות".
