בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אספן העתיקות עודד גולן, שזוכה מזיוף עתיקות אבל נדון לחודש מאסר ונקנס ב-30 אלף שקל על כך שרכש פריטי עתיקות מסוחרים פלשתינאים, החזיק שתי חרבות וכד גנובים ומכר חותם ו-24 בולות לאספן ותיק אחר. השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז הציבה רף ענישה מחמיר: "בתחום הארכיאולוגיה, נדרש תהליך של הכשרת לבבות וטיפוח ההבנה ש'קטיפתן' של שכיות חמדה עתיקות מקרקע המולדת אינה אספנות המעידה על אהבת הארץ וההיסטוריה שלה, אלא חמדנות מזיקה, שיש להילחם בה"
בית המשפט העליון דחה את ערעורו של אספן העתיקות המפורסם, עודד גולן, על הרשעתו בהחזקת פרטי עתיקות גנובים. השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז בחנה האם הפריטים שהחזיק ברשותו גולן נחשבים לעתיקות, וכן האם כסוחר עתיקות מפורסם היה צריך להתעורר אצלו חשד סביר לכך שהוא רכש פריטים גנובים מסוחרים פלשתינאים וסחר בפריטים ארכיאולוגיים ללא רישיון לסחר בעתיקות.
גולן אמנם זוכה בהכרעת הדין המקיפה של בית המשפט המחוזי בירושלים, המחזיקה 475 עמודים(!), מרוב רובם של 18 האישומים שיוחסו לו על ידי הפרקליטות, ביניהם עבירות של זיוף עתיקות ומכירתן. אולם, השופט אהרן פרקש הרשיע את גולן במספר עבירות: על כך שמכר 24 בולות לאספן עתיקות מפורסם יותר, שלמה מוסאיוף, למרות שלגולן עצמו אין רישיון לסחר בעתיקות (והוא אף הודה בכך בחקירתו במשטרה ובבית המשפט). עוד הרשיע השופט פרקש את גולן ביחס לפרטי עתיקות "בודדים" שרכש, על-פי הודאתו, ישירות מסוחרים באזור יהודה ושומרון. גולן גם הורשע על החזקת נכס חשוד כגנוב ביחס לשלושה פריטים – שתי חרבות וכד. מעבר לכך, גולן הורשע גם בסחר בעתיקה ללא רישיון, כאשר מכר למוסאיוף חותם תמורת 23 אלף דולר.
15 אלף איזכורים שליליים בגוגל
השופט פרקש מבית המשפט המחוזי בירושלים גזר על גולן מאסר של חודש ימים, אותו ריצה זה מכבר בתקופת מעצרו, חודשיים ימי מאסר על תנאי וקנס בגובה של 30 אלף שקל. במהלך משפטו גולן היה נתון במעצר בית למשך 780 יום. סנגורו, עו"ד ליאור ברינגר, הפנה בטיעונים לעונש לדבריו של עו"ד שפאר המנוח, שהיה אספן עתיקות בעצמו, אשר העיד כי אין נוהגים להעמיד לדין אספנים בהחזקת נכס החשוד כגנוב.
עוה"ד ברינגר גם הפנה לכך ששמו של גולן הוזכר במנועי החיפוש באינטרנט למעלה מ-15 אלף פעמים באזכורים שליליים שגרמו לו סבל רב, כאשר בסופו של יום הוא זוכה ממרבית העבירות החמורות שיוחסו לו. כן הפנה סנגורו של גולן לפסיקה שבחלק מהתיקים בוטלו אישומים או נקבע כי הנאשמים ביצעו עבירות ללא הרשעה וחתמו על התחייבות להימנע מעבירה על חוק העתיקות.
הפרסום השלילי שליווה את עודד גולן במנועי החיפוש בעקבות הפרשה המסעירה וחסרת התקדים, נבע כנראה גם בשל היותו אחד מאספני העתיקות המפורסמים בישראל, המחזיק באוסף של כ-4,000 פריטים ארכיאולוגיים מתקופות שונות. אך היקפם העצום של האישומים נגדו, שהצטמקו בבחינת "ההר הוליד עכבר", גרם לפרסום השלילי המקיף במרחבי הרשת.
במאי 2012 הרשיע השופט פרקש את גולן בעבירות של סחר בעתיקות ללא היתר והחזקת עתיקות החשודות כגנובות. כתב האישום המקורי שהוגש נגדו מנה לא פחות מ-18 אישומים, שכללו עבירות של זיוף עתיקות ומכירתן, סחר בעתיקות ללא היתר, החזקת רכוש החשוד כגנוב וכן עבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה. גולן הועמד לדין פלילי על זיוף כתובות על גבי אבנים, כלים וממצאים כך שייחזו כממצאים ארכיאולוגיים.
לצד עבירות של זיוף, פרקליטות המדינה טענה כי גולן עמד בקשר עם סוחרים פלשתינאים רבים מיהודה ושומרון, שאינם מורשים לסחור בעתיקות, מהם נהג לרכוש גם עתיקות החשודות כגנובות. ברשותו של גולן נמצאו מסמכים ספורים בלבד הנוגעים לרכישה חוקית של עתיקות שונות, והמדינה טענה כי היעדרם של מסמכים המעידים על רכישה חוקית של העתיקות הנדונות מחזק את אשמתו בעבירה של החזקת נכס חשוד. לטענת המדינה, גולן התבקש למסור הסברים באשר למקורן של העתיקות שנתפסו ברשותו, אך לא עשה כן, ובית המשפט קבע כי גולן לא הרים את הנטל להפריך את החזקה הקבועה בחוק. בסופו של דבר, גולן הורשע אפוא רק בשלושה מהאישומים.
סחר בעתיקות תחת עין פקוחה
השופט פרקש פצח בגזר דינו של גולן על התופעה שהתגלתה בפניו במהלך הפרשה וקבע נחרצות כי "שוד העתיקות בארץ ישראל הפך למכת מדינה. שוד העתיקות פוגע באתרים שונים הפזורים ברחבי ארץ ישראל, אתרים שהם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה והתרבות של הארץ הזאת ושל התושבים, שהתגוררו בה לפני אלפי שנים ועד לימינו אלה. שוד העתיקות פוגע גם ביכולת התיעוד של ההיסטוריה של עם ישראל בארצו על ידי המומחים השונים".
השופט פרקש התייחס לטענה כי תיעוד היסטורי ומחקרים רבים נעשו על עתיקות שהגיעו מחפירות לא מוסדרות, מחפירות פיראטיות, ואם ייאסר כליל הסחר בעתיקות ייפגע גם המחקר. "לדעתם של אלה", קבע השופט פרקש, "יש לתת בכורה לתוצאות המחקר ולתיעוד ולא לפשפש אחר מקורו של הפריט, האם הגיע מחפירה מוסדרת אם לאו. לדעתי, יש לדחות טענה זו. מומחים רבים העידו לפניי כי אינם מוכנים לבחון פריטים שבאו מחפירה לא מוסדרת שכן הדבר מדליק 'נורה אדומה' באשר לאותנטיות שלו, וכי בטרם יבחנו את הפריט גופו מבררים הם את מקורו על מנת שלא להגיע למצב בו בחנו פריט אשר יכול להיחשד כמזויף. גישה זו מקובלת עליי, ולדעתי יש לחזקה ולעודדה באופן שיש לנסות ולמנוע ביצוע מחקרים על פריטים שהגיעו מחפירות לא מוסדרות".
בית המשפט המחוזי יצא בקריאה למוסדות המחקר וההוראה למלא את חובתם להילחם בתופעת שוד וזיוף עתיקות, ולא להכיר במחקרים אלה. "החובה להילחם בתופעה של שוד העתיקות מוטלת בראש ובראשונה על רשות העתיקות ועל גופים אחרים, האמונים על אכיפת החוק, כמו גם על בית המשפט. על רשויות אלה לעשות כל אשר לאל ידם לנסות למנוע שוד של אתרים ושל ממצאים שונים מאתרים אלה. פיקוח הדוק על הסחר בעתיקות בארץ יכול ויביא להקטנת ההיקף של שוד העתיקות, שכן בהיעדר ביקוש יוקטן ההיצע".
השופט פרקש סייג את קריאתו וציין כי "אין בדברים אלה כדי לקבוע עמדה כי יש לאסור לחלוטין סחר בעתיקות בארץ. ברם, יש לעשות זאת תחת העין הפקוחה של רשות העתיקות, אשר עליה לפקח על מסחר זה – להתיר את המותר ולאסור את האסור, במסגרת חוק העתיקות. על רשות העתיקות והגורמים המוסמכים להילחם גם בזיוף עתיקות, שהוא חמור לא פחות מאשר שוד עתיקות".
בעקבות מה שהתגלה בפרשת העמדתו לדין של גולן, ביחס לאספני עתיקות והתנהלותם, המליץ בית המשפט לחברי הכנסת "לשקול התקנת תקנות או פעולת חקיקה אחרת, גם ביחס לאספני עתיקות, כפי שנעשה לגבי סוחרי עתיקות, אשר יחויבו להגיש דו"חות תקופתיים ביחס לאוסף שברשותם, וכן כל פעולה שביצעו, כגון: רכישה, מכירה, הענקה ועוד".
בית המשפט המחוזי קבע עקרונית ש"אין כל ספק, כי ככל שקיים ביקוש של אספני עתיקות וסוחרי עתיקות לפריטים היסטוריים, כך ילך ויגבר שוד העתיקות, ולבית המשפט תפקיד חשוב לסייע במניעת שוד העתיקות על דרך של קביעת רף ענישה גבוה הן לשודדי העתיקות, הן לסוחרי עתיקות שאינם מורשים, והן לאספנים אשר רוכשים פריטים שהסחר בהם אסור, או שהגיעו מחפירות שאינן מוסדרות. העובדה שלא הוגשו עד היום כתבי אישום בגין חשד להחזקת רכוש חשוד כגנוב ביחס לעתיקות, כפי שטען ב"כ הנאשם, אין בה כדי לפטור את הנאשם, ויתכן כי אכן הגיע הזמן לנקוט בגישה של הגשת כתבי אישום".
מסה קריטית של נכסים גנובים
גולן מיאן להשלים עם הרשעתו התקדימית, וערער על הכרעת הדין וגזר הדין בפני בית המשפט העליון. לטענתו, כדי שניתן יהיה להאשימו בעבירות של סחר בעתיקות, היה על הפרקליטות להקדים ולהוכיח לגבי כל פריט ופריט כי אכן מדובר ב"עתיקות".
מנגד, טענה המדינה כי אינה נדרשת להוכיח עובדה זו, שכן גולן הודה בה במפורש בתשובותיו לאישומים. בנוסף, המדינה טענה כי אין צורך להוכיח את החשד לגבי כל פריט ופריט בנפרד, אלא מספיקה הוכחת "מסה קריטית" של נכסים החשודים כגנובים כדי להכתים בחשד את מכלול העתיקות שנתפסו.
השופטת פרופ' דפנה ברק-ארז דחתה, בהסכמת השופטים יורם דנציגר ונועם סולברג, את הערעור של גולן. תחילה בחן בית המשפט העליון מתי נדרשת התביעה להוכיח שפריט הוא "עתיקה" לצורך עבירה של סחר בעתיקות וקבע כי ברוב האישומים המדינה לא צריכה להוכיח את עובדת היותם של הפריטים "עתיקות", נוכח הודאתו המפורשת של גולן. לעומת זאת, בנוגע לאחד מהאישומים נפסק, כי לא ניתן לקבוע במידת הוודאות הנדרשת כי תשובתו של גולן עלתה כדי הודאה מפורשת ומשכך היה על המדינה להוכיח את העובדה כי מדובר ב"עתיקות" ברמה הנדרשת בהליך הפלילי. עם זאת, נקבע כי בנסיבות העניין הניחה המדינה תשתית ראייתית מספקת באמצעות חוות דעת המומחה שהוגשה מטעמה ונמצאה מהימנה ומבוססת.
השופטים דחו גם את טענתו הנוספת של גולן לפיה לא ניתן להרשיעו בהחזקת רכוש החשוד כגנוב, שכן קנייתו של הרכוש ממי שאינם סוחרי עתיקות מורשים, איננה מקימה "חשד סביר" להיותו של הנכס גנוב. בהתאם להלכה הפסוקה, עבירה של החזקת נכס חשוד מטילה אחריות בנסיבות שבהן קיים "חשד סביר" באשר לכך שהנכסים המוחזקים הם גנובים. את רכיב "החשד" ניתן להוכיח, בין היתר, על ידי נסיבות בלתי מקובלות הנוגעות לאופן העברת הרכוש, טיבו ומהותו ומקום העברת הנכס.
במקרה הזה נקבע כי עצם רכישת העתיקות מאנשים שאינם בעלי רישיון לסחר בעתיקות, מעוררת או צריכה הייתה לעורר בליבו של אדם מן היישוב חשד סביר כי העתיקות הגיעו למוכר בנסיבות שאינן חוקיות. חיזוק למסקנתו מצא בית המשפט העליון בעצם ניסיונו העשיר של גולן בעולם העתיקות והימנעותו המכוונת מלברר את מקורם של הפריטים שרכש.
כיבוס והלבנה של פריטים ארכיאולוגיים
השופטת ברק-ארז קבעה כי מדובר בעבירות חמורות ביותר, הגם שלכאורה אינן נראות כשייכות לעולם העברייני המסורתי, באשר יש להן השלכות כלכליות ותרבותיות רבות ופגיעתן באינטרס הציבורי היא קשה. כמו כן, מדובר בעבירות הפוגעות בציבור בכללותו, שכן הן גוזלות ממנו את אוצרות תרבותו ההיסטוריים, ועל כן מחייבות מענה משפטי נחוש – הימנעות מהרשעה במקרים כאלה תיפגע בהליך המשפטי ובמסר ההרתעתי שלו.
"חפירות בלתי מבוקרות והמסחר שבא בעקבותיהן גורמים לא רק לגזל של משאבים מתכלים ולהעלמתם מן הציבור", הדגישה השופטת ברק-ארז, "אלא גם לפגיעה בחקר ההיסטוריה והתרבות – בשל האופן שבו הן משבשות את חשיפתן המסודרת של שכבות היסטוריות המונחות באופן מוחשי זו על גבי זו. בעיה זו מתעצמת לנוכח העובדה שפעולות סחר המעבירות חפצי עתיקות לעבר שווקים רחוקים יוצרת תופעה של 'כיבוס' ו'הלבנה' של פריטים אשר מלכתחילה נבזזו מאתרים ארכיאולוגיים. כיום, המאבק במסחר בלתי חוקי בפריטים ארכיאולוגיים נחשב ליעד מוסכם בקהילה הבינלאומית".
השופטת ברק-ארז הוסיפה כי "השמירה על אוצרות התרבות הארכיאולוגיים מחייבת גם שינוי תודעה במישור הציבורי. בתחום של שמירת הטבע חונכנו כבר להבין שקטיפת פרחים מוגנים להנאת הפרט היא פעולה אסורה שיש להימנע ממנה חרף ההנאה שהיא עשויה להסב. בדומה לכך, גם בתחום הארכיאולוגיה, נדרש תהליך של הכשרת לבבות וטיפוח ההבנה ש'קטיפתן' של שכיות חמדה עתיקות מקרקע המולדת אינה אספנות המעידה על אהבת הארץ וההיסטוריה שלה, אלא חמדנות מזיקה, שבה יש להילחם".
