עו"ד יגאל יהלומי לא החתים את הלקוח יוסף אלגזי על הסכם שכר טרחה, ונזכר לדרוש את כספו כחלוף שבע שנים מהטיפול בענייניו. השופט מיכאל תמיר פסק עקרונית ש"קיים טעם לפגם בכך שעו"ד דורש לקבל שכר טרחה לראשונה שנים רבות לאחר סיום הטיפול. מן הראוי שעו"ד המטפל בעניינים רבים ושונים עבור לקוח ישלח חשבון ודרישת תשלום בגין כל עבודה בנפרד מיד לאחר סיום העבודה, ולא חשבון גדול ומרוכז כעבור מספר שנים"
עו"ד יגאל יהלומי תבע את הלקוח שלו יוסף אלגזי על כך שלא שילם לו שכר טרחת עורך דין בסך של כרבע מיליון שקל עבור טיפולו המקצועי במספר נושאים משפטיים, ביניהם נכסי מקרקעין שברשותו ובענייני משפחה בינו לבין אחיו ואחיותיו. בין השניים לא נחתם הסכם שכר טרחה, ולטענת עוה"ד יהלומי הוא שלח לאלגזי מספר מכתבים בדרישה לקבלת שכר הטרחה, אך נותר ללא מענה. בהמשך, טען כי אלגזי התחייב כלפיו להסדיר את החוב, אולם שילם רק חלק קטן ממנו.
אלגזי הגיש תביעה שכנגד על סך חצי מיליון שקל נגד עוה"ד יהלומי בטענה שיש לדחות את תביעתו נגדו בגלל התיישנותה, שכן האירועים אליהם מתייחסת התביעה התרחשו לפני למעלה משבע שנים לפני הגשתה. בנוסף, טען אלגזי כי עוה"ד יהלומי לא פנה אליו בדרישה לתשלום כלשהו במשך 12 שנים תמימות, ולא שלח לו חשבון שכר טרחה מפורט.
אלגזי נהג לפנות לעוה"ד יהלומי בעניין שכר הטרחה וזה השיב כי "שכרי ישולם על ידי רוכשי הדירות". בנוסף לכך נטען כי בשנת 2002 החזיק עוה"ד יהלומי בהחזר שהתקבל מערעור מס שבח, כפיקדון לתשלום הוצאות משפטיות עתידיות. לחילופין טען אלגזי כי עוה"ד יהלומי טיפל בענייניו ברשלנות מקצועית שגרמה לו לנזקים רבים בהיקף של 1.8 מיליון שקל.
בכתב ההגנה שהגיש עוה"ד יהלומי בתביעה שכנגד נטען, בין היתר, כי לא ברור מדוע אלגזי חיכה למעלה מ-17 שנה כדי להגיש את התביעה שכנגד, אם באמת סבר שמדובר בעבודה רשלנית של עוה"ד יהלומי.
התנהלות פגומה
השופט מיכאל תמיר דחה את שתי התביעות ההדדיות ופסק עקרונית כי ראוי לו לעורך הדין שידאג לעריכת הסכם שכר טרחה בכתב, ובמידה ולא עשה כן, הרי שיש לזקוף זאת לחובתו בעת קביעת שכר הטרחה שעל הלקוח לשלם. במצבים בהם עו"ד כלל אינו טורח לסכם עם הלקוח מראש מהו שכר הטרחה המגיע לו, אף לא בהסכם בעל-פה – על עורך הדין להוכיח שאכן ביצע עבור הלקוח עבודה משפטית שלא קיבל תמורה בגינה, ורק אם בית המשפט יסבור כי יש לחייב את הלקוח בתשלום שכר טרחה כלשהו, ייקבע התשלום בתעריף המינימלי ביותר, כשאין לשלול אף קביעת שכר טרחה נמוך מהתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין.
עוד קבע השופט תמיר כי מן הראוי שעוה"ד המטפל בעניינים רבים ושונים עבור הלקוח, ישלח חשבון ודרישת תשלום בגין כל עבודה בנפרד מיד לאחר סיומה, ולא חשבון גדול ומרוכז כעבור מספר רב של שנים. אחרת, מדובר בהתנהלות פגומה, שעלולה להכביד על הלקוח יותר מאשר דרישות שוטפות לתשלום סכומים נמוכים יותר הנפרסים על פני תקופה ארוכה.
מעבר לכך, נקבע כי בהיעדר הסכם שכר טרחה, דרישות שוטפות לקבלת שכר טרחה לאחר סיום כל עבודה מאפשרות ללקוח לבחון את רמת המחירים שהוא נדרש לשלם ולכלכל את צעדיו בהתאם, ובכלל זה את המשך העבודה עם עורך הדין. משכך, הצבת "עובדה מוגמרת" בפני הלקוח בעניין שכר הטרחה שעליו לשלם בחלוף זמן רב ולאחר השלמת כל העבודה המשפטית היא מעשה פסול ולא ראוי, ובמקרה כזה יש לחייב את הלקוח בשכר טרחה בשיעורים מינימליים בלבד, ואם בכלל.
לא הוכחה רשלנות מקצועית
במקרה הספציפי של עוה"ד יהלומי קבע השופט תמיר כי אין לקבל את תביעת שכר הטרחה בכל הנוגע לסכומים העולים על אלה שנדרשו במכתבי הדרישה ששלח ללקוח אלגזי. עוד נפסק כי מהעדויות והראיות עולה שחלק מהעבודות המשפטיות בוצעו גם עבור אחיו ואחותו של אלגזי, מהם קיבל עוה"ד יהלומי כספים ואף הגיע איתם להסדר – אולם, עוה"ד יהלומי סירב לחשוף בפני בית המשפט את תוכן ההסדר והסכומים שקיבל מהם בטענה כי מדובר ב"הסכם חסוי", ולכן נקבע כי יש לראות בו כמי שקיבל את מלוא שכרו מהאחים.
משכך, ולאור הקביעה כי כל האחים חבים יחד בשכר הטרחה, הרי שיש להפחית מכל סכום שנתבע 2/3. בהתאם לכך, הסכומים הנותרים הם נמוכים מאוד ואינם מצדיקים בנסיבות המקרה את קבלת התביעה. התביעה שכנגד נדחתה אף היא, בין היתר, משום שלא הוכחה רשלנותו של עוה"ד יהלומי.
