משרד החינוך ועיריית באר-שבע יפצו מורה על שנפגעה מאבן בגודל של אגרוף אותה השליך אחד התלמידים לעבר תלמיד אחר בבית הספר. השופט ישעיהו טישלר: "כל מי שעיניו בראשו, יכול היה לצפות את האפשרות שאבן המופיעה בחצר ב'מערכה הראשונה', עלולה לפגוע במאן דהוא במערכה מאוחרת יותר"
בית משפט השלום בבאר-שבע חייב את משרד החינוך ועיריית באר-שבע כאחראיות לנזקי גוף שנגרמו למורה בת 33 שנפגעה מאבן אותה השליך אחד התלמידים על תלמיד אחר בבית הספר "שורשים – שז"ר" בבאר-שבע.
המורה עובדת בבית הספר שמיועד לילדים עם הפרעות התנהגות על רקע רגשי. התביעה הנזיקית הוגשה בעקבות מקרה בו אחד התלמידים זרק אבן לעבר תלמיד אחר והאבן פגעה בראשה של המורה. כעבור כשבע שנים, חודשים אחדים טרם חלוף תקופת ההתיישנות, המורה הגישה תביעה על סך של מעל מיליון שקל נגד עיריית באר-שבע, ביה"ס שורשים-שז"ר, משרד החינוך וחברת הביטוח איילון.
אבן בגודל של אגרוף
השופט ישעיהו טישלר פסק כאמור כי בית הספר, הרשות המקומית ומשרד החינוך אחראים לנזקים שנגרמו למורה וחייב אותם לפצות אותה ב-70 אלף שקל. סכום זה מתחלק בין 50 אלף שקל עבור כאב וסבל, 5,000 שקל עבור עזרת הזולת בעבר, ועוד 15 אלף שקל עבור הפסדי שכר בעתיד.
"אין ספק שבית הספר והגופים המפעילים אותו חבים חובת זהירות מושגית כלפי הבאים בתחומיו, יהיו אלה תלמידים או מורים או חברי צוות אחרים ואפילו מבקרים", פסק השופט טישלר. "חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות. השאלה היא אם אדם סביר יכול היה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה – לצפות את התרחשות הנזק. בהיעדר ציפייה בפועל, אין חובת זהירות".
חלק מהדיון המשפטי נסוב בשאלת גודל האבן וחבותו של בית הספר לדאוג לכך שלא יהיו אבנים גדולות בחצר. התובעת טענה כי דובר באבן בגודל של אגרוף. השופט טישלר ציין כי "אין זה סביר לצפות שעובדי בית הספר יסקלו את כל האבנים שבחלק החצר הלא מרוצפת". עם זאת, הוא קבע שהייתה ציפייה כללית שיש חשיבות לנקות את החצר, וציין בפסק הדין כי "בהתחשב בכך שבית הספר המדובר נועד לתלמידים בעלי בעיות התנהגות קשות, ובהתחשב בכך שבאופן כללי חצר בית הספר היא מקום המועד לפורענות יותר מכיתת הלימוד – וגם בהתחשב בכך שילדים בכלל, גם ילדים רגילים, נוהגים מדי פעם ליידות אבנים – אין בחריגות של המקרה כדי להוציאו אל מחוץ לספקטרום של הצפיות הסבירה".
השופט טישלר ציין כי הנהלת בית הספר נתנה הוראה לבדוק אם החצר נקייה מדי שבוע ומנהלת בית הספר העידה שאילו היתה רואה את האבן הנדונה – היא היתה דואגת להרחיקה מהמקום.
"כל מי שעיניו בראשו יכול היה לצפות את האפשרות שאבן שמופיעה בחצר ב'מערכה הראשונה', עלולה לפגוע במאן-דהוא במערכה מאוחרת יותר", פסק בית המשפט. "אמור מעתה שהרשלנות מתבטאת בכך שלא נערכה סריקה על בסיס יומי לוודא שאבנים מהסוג הנדון אינן מצויות בחצר".
פונקציית הפיקוח של משרד החינוך – גם על סביבת הלימוד
השופט טישלר הכריע במחלוקת שעלתה בפרשה בין הצדדים כך ש"עמדתי היא שאכן אחזקת בית הספר ושמירה על כך שהוא יהיה מקום בטוח עבור ילדים – מוטלת על העירייה. 'מקום בטוח' לרבות הדאגה לכך, שאם יש שטח שאינו מרוצף – שטח זה יהיה נקי מאבנים בולטות".
אין פירוש הדברים שהמדינה פטורה מאחריות, קבע בית המשפט. "פונקציית הפיקוח שמשרד החינוך מפעיל, מתייחסת לא רק לתכני הלימוד, אלא גם לסביבת הלימוד. מימושה של פונקציה זו, הוא, בין השאר, בווידוא שהעירייה אכן עמדה בחובתה לספק לתלמידים סביבת לימודים בטוחה". על רקע הדברים הללו נפסק כי חלוקת האחריות ביחסיות של 85% על הרשות המקומית ו-15% על משרד החינוך – היא חלוקה המשקפת את החבות היחסית של כל אחד מהנתבעים".
הנתבעים אף חויבו בתשלום שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך של 10 אלף שקל. הוצאות המשפט נפסקו בנסיבות שבהן "התובעת הגישה תביעה מוגזמת ומנופחת. עם זאת, עם התקדמות ההליך, היא קיבלה הצעת פשרה שהועלתה בידי בית המשפט. הצעת פשרה זו לא השתכללה רק מכיוון שהמדינה לא קיבלה אותה".
