שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > ביטחתם תכשיטים אבל לא בכספת? בכל זאת מגיע לכם החזר כספי מהביטוח

חדשות

ביטחתם תכשיטים אבל לא בכספת? בכל זאת מגיע לכם החזר כספי מהביטוח
ביטחתם תכשיטים אבל לא בכספת? בכל זאת מגיע לכם החזר כספי מהביטוח
12/09/2013, עו"ד אורי ישראל פז

כך טוען היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בעמדה שהגיש כנאמן הציבור לבית המשפט העליון. היועמ"ש סבור שיש לחייב את חברת הביטוח "לוידס" לשלם תגמולי ביטוח ללקוח שביטח תכשיטים, וכדרישת הפוליסה התקין כספת בביתו אבל לא הכניס לתוכה תכשיטים יקרי ערך ואלה נגנבו. עד היום ניתנו פסיקות שונות בסוגיה, וכעת ביהמ"ש העליון יכריע מהו הדין המחייב

היועץ המשפטי לממשלה התייצב בתביעה נגד חברת הביטוח "לוידס", שעניינה מבוטח שתכשיטיו נגנבו ועל אף שבפוליסה הופיע תנאי שמחייב אותו להתקין כספת בביתו, הוא לא שמר את התכשיטים בכספת. בעמדת היועמ"ש נאמר כי חברת הביטוח אינה יכולה לשלול את קיומו של חוזה ביטוח ולהימנע מתשלום תגמולי ביטוח למבוטח, רק משום שלא השתמש בכספת.

ההליך המשפטי שמתנהל בימים אלה בבית המשפט העליון עוסק בתביעה של המבוטח אליהו סלוצקי, שאמנם התקין כספת בביתו כנדרש בפוליסה, אבל לא הכניס לתוכה תכשיטים יקרי ערך (שהונחו במגירה בחדר הארונות) ואלה נגנבו. חברת הביטוח "חתמי לוידס" (LLOYD'S LONDON) טענה כי פוליסת הביטוח קבעה כתנאי מקדים לכניסתה לתוקף של הפוליסה לכיסוי אירוע של פריצה וגניבת התכשיטים מותנה בכך שהתכשיטים ימצאו בתוך כספת ביתית מעוגנת לקיר או לרצפה. לכן, משהתכשיטים היו מחוץ לכספת, הפוליסה כלל לא נכנסה לתוקף, ואין למבוטח כל כיסוי ביטוחי.

בית משפט השלום דחה את התביעה של סלוצקי נגד חברת הביטוח לוידס וקבע כי הדרישה שצוינה בפוליסה לשמירת התכשיטים בכספת היא תנאי מקדים לתחולת הפוליסה, והפרתה היא הפרה יסודית של הפוליסה המאיינת את קיומה ושוללת כליל את זכותו של המבוטח לתגמולים. בערעור שהגיש סלוצקי לבית המשפט המחוזי קבעה השופטת אסתר קובו כי הדרישה להימצאות התכשיטים בכספת אינה יכולה להיות תנאי מתלה לקיום הפוליסה, וכי כל עוד לא הוכיחה חברת הביטוח שהיא עומדת בתנאי ס' 18(ג) לחוק חוזה הביטוח (העוסק בתוצאות החמרת הסיכון), עליה לשלם לסלוצקי על התכשיטים שנגנבו. חברת הביטוח לוידס הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין לביהמ"ש העליון.

הסוגיה מעוררת שתי שאלות משפטיות, שניתנו בעניינן פסיקות שונות בבתי משפט השלום והמחוזי, וכעת הגיעו לפתחו של בית המשפט העליון. ראשית, האם ניתן לטעון כי כאשר המבוטח לא נקט באמצעים להקלת הסיכון שהותקנו, כפי שסוכם בפוליסה, הרי שחוזה הביטוח בין הצדדים כלל לא חל, במהלך ההתרחשות של מקרה הביטוח (לדוגמה, גניבה). אם התשובה שלילית וחוזה הביטוח תקף, מהו גובה התגמולים הקבועים בפוליסה במקרה כזה שבו המבוטח לא השתמש באמצעי להקלת סיכון.

תכלית החוק: להגן על המבוטח

היועץ המשפטי לממשלה התייצב בערעור בבית המשפט העליון, ובאמצעות עו"ד לימור פלד מהמחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, הביע את עמדתו כי בחוק חוזה ביטוח ביקש המחוקק להגן על המבוטח, המצוי בפערי כוחות מול חברת הביטוח, באמצעות הסדרים מיוחדים. החוק ביקש למנוע מצבים שבהם המבוטח יישא בנטל כספי משמעותי במשך שנים ויאמין כי הוא מבוטח, כאשר בפועל עם התרחשות מקרה הביטוח, יגלה הוא כי הפוליסה אינה חלה ולשווא שילם.

היועץ המשפטי לממשלה מצדד בפסיקת בית המשפט המחוזי בפרשה, ומצביע על התוצאה האבסורדית של האבחנה שערך בית משפט השלום בין התקנת אמצעי הפחתת הסיכון לגניבה לבין השימוש באמצעי הזה. "במבט ראשון, הבחנה זו אולי שובה את הלב", מוסבר בעמדת היועמ"ש, "המבטח נדרש לבחון את התקנת אמצעי הפחתת הסיכון, וקיימת לו האפשרות לבטל את הפוליסה אם מתברר לו כי אמצעי להקלת הסיכון לא הותקן, אך הוא אינו מסוגל לבחון בכל רגע נתון את השימוש שנעשה בו. על כן נקבע, בפסק דינו של בית משפט השלום, כי כאשר לא הותקן אמצעי הקלת הסיכון המבטח חייב בתשלום תגמולי ביטוח בהתאם לסעיף 21, אך כאשר הותקן אמצעי הקלת הסיכון ולא נעשה בו שימוש, סעיף 21 אינו חל".

עם זאת, טוען היועמ"ש בעמדתו, "אימוץ הבחנה זו מביא לתוצאה אבסורדית: דווקא מקום בו המבוטח לא טרח להתקין אמצעי להקלת הסיכון, הוא עשוי להיות זכאי לתגמולי ביטוח, בעוד במקום בו טרח להתקינו, זכאות זו תישלל ממנו באופן אוטומטי. תוצאה זו אינה סבירה, וכמדיניות משפטית היא אינה מתמרצת את המבוטח לפעול למימוש התחייבותו להקלת הסיכון. ההיגיון מחייב כי לא תינתן עדיפות למי שנמנע מלהתקין את אמצעי הקלת הסיכון על פני מי שהתקין את אמצעי הקלת הסיכון אך מסיבה כלשהי לא עשה בהם שימוש ברגע התממשות הנזק. מן הצדק כי על שניהם יחול לכל הפחות דין זהה".

הפוליסה תקפה למרות שלא הוקטן הסיכון

לכן מצדד היועמ"ש בעמדת השופטת המחוזית קובו, לפיה יש לראות את סעיף 21 לחוק כמשתלב במגמות הכלליות של חוק חוזה הביטוח – ולכן לראות בו סעיף שנועד בראש ובראשונה להגן על המבוטח. בהתאם לזאת, קבעה השופטת קובו כי יש לפרש את סעיף 21 כך שיגן על המבוטח גם אם אמצעי הפחתת הסיכון הותקן אך לא נעשה בו שימוש.

היועמ"ש סבור אפוא כי גם אם המבוטח לא נקט אמצעים שהיו מקטינים את הסיכון שמקרה הביטוח יקרה, עדיין הפוליסה תקפה וחברת הביטוח אינה פטורה מלשלם את תגמולי הביטוח. במצב דברים זה, שבו המבוטח לא נקט אמצעים אלה, חלים סעיפים 18 ו-19 לחוק חוזה ביטוח (באמצעות סעיף 21 לחוק), ועל חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח המופחתים על פי החוק, אלא אם כן הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מבטח את המבוטח.

מלשכת היועמ"ש נמסר כי "עמדה זו נועדה להבטיח כי חברות ביטוח לא ידחו מבוטחים שלא עמדו בתנאי מיגון שנקבעו בפוליסה, מבלי לפעול על פי ההסדר הצרכני שקבע החוק".

 

(רע"א 3260/10)

בנוסף אולי יעניין אותך
הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
153 | S:150