חדשות

השופטת אסתר ז'יטניצקי-רקובר חייבה את בת הזוג מכוח דיני החוזים לאחר שהתברר כי "כוונת בנות הזוג הייתה לגדל את הקטין יחד. מרגע לידתו של הקטין הייתה הנתבעת מעורבת בגידולו בצורה שווה לתובעת אם לא מעבר לכך ומשכך, נוצרה התחייבות חוזית של הנתבעת כלפי הקטין וכלפי התובעת למלא את חובותיה כלפי הקטין ובכללם חובת המזונות"

בנות הזוג ניהלו מערכת יחסים זוגית משנת 1989 ובשנת 1992 הן ערכו טקס חתונה פרטי. במהלך חייהן המשותפים נולד לתובעת בן, בהפריה חוץ-גופית.

בנות הזוג נפרדו בשנת 2010 ואימו הביולוגית של הילד הגישה תביעה למזונות כנגד בת זוגתה לשעבר. הנתבעת טענה כי התובעת היא שרצתה להרות ולשמש לבד כאימו של הילד וכי ההחלטות הנוגעות לקטין והטיפול בו התקבלו על-ידי התובעת בלבד, כשהתובעת מידרה כל העת את הנתבעת ולא הסכימה שתשמש כאם נוספת לקטין. בנוסף לכך טענה הנתבעת כי אין בסיס משפטי לחייב אותה בתשלום מזונותיו של הקטין.

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב קיבל את טענות האימא הביולוגית ופסק כי בת הזוג חייבת לשלם מזונות. השופטת אסתר ז'יטניצקי-רקובר קבעה כי לא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום מזונות הקטין מכוח החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) וכי הדרך היחידה לבחון האם יש מקום לחייב אותה בתשלום מזונותיו של הילד היא על פי דיני החוזים.

הייתה לצידה

בית המשפט בחן את התנהלותן של בנות הזוג לפני לידת הילד ולאחריה, כדי לאמוד את מידת הסכמתן "הלא כתובה". השופטת ז'יטניצקי-רקובר ציינה כי הנתבעת לא אימצה את הילד כדין ובנות הזוג לא טרחו לעגן את יחסיהן בהסכם בכתב. עם זאת, נפסק כי "טענת הנתבעת כי לא התכוונה לשמש כאם נוספת לקטין נסתרת על-ידי התנהגותה בפועל ויצירת מצג כלפי התובעת וכולי עלמא".

השופטת ז'יטניצקי-רקובר פסקה כי "התובעת הרימה את נטל ההוכחה והוכיחה כי בפועל שתיהן יחד היו אימהות לקטין וגידלוהו יחד". בפסק הדין נקבע לאור העדויות שהושמעו בבית המשפט כי "התובעת הסכימה להרות רק לאור העובדה שהנתבעת הייתה לצידה, וכי היא רצתה ששתיהן תשמשנה כאימהות לקטין שייוולד".

מחד, הנתבעת טענה שלא ראתה את עצמה כאם נוספת, אבל מאידך היא הודתה בחקירתה ש"רצתה להאמין שהקטין שלה". הנתבעת העידה כי בצאתה של האם הביולוגית מבית החולים היא שאלה אותה למה היא לא רשמה את הנתבעת כאם נוספת לילד ברישומי משרד הפנים. השופטת ז'יטניצקי-רקובר ציינה בפסק הדין כי "שאלה כזו מטילה בספק את עדותה של הנתבעת שלא רצתה כלל לשמש כאם נוספת". 

בית המשפט אפיין את "כוונת בנות הזוג אשר הייתה לגדל את הקטין יחד ואכן הנתבעת הייתה מעורבת בכל הליך ההפריה, ליוותה, תמכה ועודדה כשהתובעת העידה שלא הייתה נכנסת לכל התהליך אלמלא הנתבעת. מרגע לידתו של הקטין הייתה הנתבעת מעורבת בגידולו בצורה שווה לתובעת אם לא מעבר לכך, שכן הנתבעת העידה כי היא זו שטיפלה בו מרגע שהקטין חזר הביתה מהמסגרת החינוכית ועד לשעה בה הלך לישון ומשכך, נוצרה התחייבות חוזית של הנתבעת כלפי הקטין וכלפי התובעת למלא את חובותיה כלפי הקטין ובכללם חובת המזונות".

במידה ובנות הזוג לא יגיעו להסכמה בעניין גובה המזונות, הפרשה תידון בפני בית המשפט. לצד ההחלטה לחייב את הנתבעת במזונות קטין, בית המשפט הוציא צו לפירוק שיתוף בדירה של בנות הזוג בתל אביב. בית המשפט נתן סעד הצהרתי לפיו הזכויות בדירה שייכות לבנות הזוג בחלקים שווים.

תמ"ש 21910-02-10