הכרעתו התמוהה של בית המשפט העליון שלא לפסול את חה"כ חנין זועבי להתמודד לכנסת מעלה חשש ממשי לכך שפרשנות השופטים לחוק יסוד הכנסת הופכת את סעיפיו ל"אות מתה", מעודדת ברוח גבית את ההסלמה הקיצונית, משאירה את הדמוקרטיה חשופה ופגיעה, והופכת את יסודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – ללעג ולקלס בעיני אויביה
השבוע פרסם בית המשפט העליון את נימוקיו להחלטה שלא לאשר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסילת חברת הכנסת חנין זועבי מלהתמודד בבחירות האחרונות לכנסת (א"ב 9255/12). נימוקיו של בית המשפט בסוגיה זו מעוררים תמיהות קשות בדבר המרחב שמעניק בית המשפט לעצמו בפרשנות סעיפי החוק, עד כי לעיתים נדמה שהקשר בין הפרשנות הניתנת להם בעניין הנוכחי לבין לשון החוק המקורית הוא מקרי בהחלט.
סעיף 7א(א) לחוק יסוד: הכנסת קובע כי:
"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת ולא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי הענין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה:
(1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית;
(2) הסתה לגזענות;
(3) תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת
ישראל".
חברת הכנסת זועבי, כזכור, השתתפה במשט המרמרה. למותר לציין מה כלל משט זה, וכיצד, בתצלומים שפורסמו על-ידי צה"ל, נראתה היא במסגרתו כחלק אינטרגלי, בעודה משתתפת פעילה, תוך שהיא עומדת לצד מחבלים נושאי נשק, עמידה שוודאי יש אף בה לבדה כדי לתמוך ולעודד את אויבי המדינה להמשיך בפעולותיהם האלימות נגד חיילי צה"ל ומדינת ישראל. זאת, כמובן כשאין מדובר באירוע שולי או חד-פעמי, אלא כזה המהווה חלק משרשרת התבטאויות ומעשים נגד מדינת ישראל, ובתוך שזועבי מכריזה שוב ושוב כי תמשיך ותשתתף בפעולות דומות נוספות, אף כעת, לאחר שניתנו נימוקי פסק הדין בעניינה.
באופן אבסורדי, גם בתצהיר שהגישה היא עצמה לבית המשפט במסגרת ההליך הנוכחי, ושימש בסופו של יום להגנתה, עולות מגמותיה המסוכנות מבין השורות: "היא מצדדת, אם בכלל, במאבק עממי בלתי אלים בדמות המודל של כיכר אל-תחריר". למותר לציין מהי משמעותה של שותפות במאבק בכיכר אל-תחריר, בפרט בימים אלו.
בהצטרף סעיפי החוק לפעולותיה של חה"כ זועבי, נראה אך טבעי ופשוט כי מעשיה ממלאים אחר קביעותיו של הסעיף האמור בחוק – ללא צורך באקרובטיקה משפטית או עובדתית מתוחכמת במיוחד. מגמותיה וכוונותיה של זועבי, כמו גם פעולותיה הממשיות כאמור, שנועדו להוציא את הכוונות מן הכוח אל הפועל, הן ברורות ואינן משתמעות לשתי פנים. אלו מבטאות באופן מובהק את השאיפה לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, גם אם הדבר נאמר באצטלה של רצון להפוך את המדינה ל"מדינת כל אזרחיה"; כמו גם תמיכתה במאבק מזויין של אויבי המדינה, בין אם ידעה מראש על שותפות ארגון ה-IHH במשט ובין אם במהלך המשט.
מגמותיה וכוונותיה של חה"כ זועבי מסכנות סכנה של ממש את מדינת ישראל, את הסדר הציבורי ואת ביטחון האזרחים. אנו סבורים כי ניתן להסיק מדבריה ומהתבטאויותיה גם הסתה לגזענות, אך גם בלא שנידרש לשאלה זו, נראה כי די היה בשני סעיפי החוק האחרים כדי למנוע את השתתפותה בבחירות האחרונות.
איפה עובר הקו האדום?
סברנו כי השכל הישר הוא המחייב זאת. בדומה לכך סברה גם ועדת הבחירות המרכזית, שברי לכל כי לא ניתן להטיל צל-צלו של ספק בדבר נאמנות חבריה לחוק או בדבר מיומנותם בפרשנותו. לעומת זאת, וכאמור באופן תמוה, החליט בית המשפט העליון כי אמנם התנהלותה של חה"כ זועבי מתקרבות מאוד ל"גבול האסור", אך אין בנמצא "מסה קריטית" של ראיות לביסוס פסילתה מלהתמודד בבחירות על-פי החוק.
כך קבע השופט ג'ובראן בפסק דינו כי "לא הוכח שהקשר חרג מקשר פוליטי גרידא, לא הוצגה כל ראייה הקושרת בין חה"כ זועבי לפעילות של תנועת החמאס, וודאי שלא הוצגה ראיה הקושרת בינה לבין מאבק מזוין של תנועת חמאס. יתרה מכך, חה"כ זועבי הביעה מפורשות את התנגדותה למאבק מזוין (לרבות בהליך שלפנינו). במצב דברים זה, לא ניתן לראות בעצם הקשר בינה לבין גורמים בהנהגה המדינית של חמאס כתמיכה במאבק מזוין".
זאת, בעודו מכריז נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, כי "הטרידונו לא מעט מעשיה והתבטאויותיה של חה"כ זועבי בהקשר של המשט לעזה, ובעיקרם, העובדה שבמקרה הנוכחי מדובר בפעולה להבדיל מדיבור גרידא. הפרשה שלפנינו אינה מתמצית בהתבטאויות, נאומים או כתיבה אקדמית ופובליציסטית, אלא בפעולה פיסית של ממש ליישום רעיון תיאורטי הלכה למעשה. אם בכל זאת החלטנו להתיר את השתתפותה של חה"כ זועבי בבחירות ולא לאשר את החלטת ועדת הבחירות המרכזית, הרי זה מפאת חשיבותן של הזכויות לבחור ולהיבחר, ומשום ששוכנענו שחה"כ זועבי לא חברה לארגון ה-IHH במסגרת המשט...".
וכן כי "...נותר ספק האם פעילות זו כוללת גם תמיכה במאבק מזוין של ארגון טרור, במקרה זה החמאס. פעילותה של חה"כ זועבי, ובמיוחד השתתפותה במשט, אכן מתקרבת עד למאוד לתחום האסור מפניו מתריע, ואותו נועד למנוע, סעיף 7א. היקפן של הראיות בהתייחס לעילת פסילה זו לא היה רב, אך איכותן משמעותי ובהחלט מתקרב לאותה "מסה קריטית" של ראיות המצדיקות פסילה. הגם שכאמור אין להקל ראש בעצם ההשתתפות במשט לעזה, אין די בהשתתפות זו כדי להוביל למסקנה כי נחצה הגבול המצדיק פסילה מהשתתפות בבחירות... פעולותיה של חה"כ זועבי, ובמיוחד השתתפותה במשט, אכן מתקרבות עד למאוד לתחום האסור מפניו מתריע סעיף 7א לחוק היסוד".
חוששים להתקדם צעד נוסף
דברים אלו קשים להתקבל על הלב ועל השכל של כל מי ששלטון החוק וערכי מדינת ישראל יקרים לו. בפרט לאור התחושה הקשה כי בית המשפט אולי מעט עוצם עיניו, בהיתממות-מה, מן המציאות שמחוצה לו, ומתייחס למספר כתבות האינטרנט שהובאו בפניו כראיות כביכול יחידות בנוגע לפועלה הפוגעני של חה"כ זועבי, תוך שהוא מתעלם ממעשיה הקשים ומהתבטאויותיה החמורות בהתנהלותה הכוללת. גם אם אין באלו עבירה פלילית, אין בכך מניעה כי יעמדו בתנאי של חוק היסוד, כפי שמבהיר גם בית המשפט בעצמו.
בית המשפט כביכול חושש להתקדם צעד נוסף, ולהכריע בישרות ובלא מורא כי "הקרבה" הגדולה שיש למעשיה של חה"כ זועבי לתחום האסור אינם קרובים לו בלבד, אלא נמצאים בתוככי המתחם האסור, ובאופן מובהק.
סעיף 7א לחוק היסוד הוא מסוג הסעיפים בספר החוקים שנועדו למונע פגיעה בכללי המשחק הדמוקרטיים. כמו שמזכירים גם השופטים בנימוקיהם כי מדובר ב"יסוד מרכזי" באפשרות לקיים מנגנון ייצוגי במשטר הדמוקרטי, וכי "דמוקרטיה ללא גבולות עלולה להוביל להרס הדמוקרטיה עצמה". אך, משום מה, מחליטים הם שלא להחיל רציונל זה על עניינה של חה"כ זועבי, אלא לראות בזכותה להיבחר ככזו העולה על זכות הדמוקרטיה לשמור על כללי המשחק שלה.
ההיסטוריה לצערנו כבר הוכיחה מה עלול לקרות בעוד ערך עליון מוענק לזכויות פרט, כמו הזכות להיבחר, על חשבון זכויות הציבור וזכות המשטר הדמוקרטי להמשיך ולהתקיים כסדרו. מן הראוי להשמיע את קולו של הציבור, שמטבע הדברים משקלו היחסי איננו בא לידי ביטוי כשנערך דיון בזכותו הפרטית של מאן דהוא, אך על שופטי ישראל לתת את דעתם לכך ולהקשיב גם לו, כחלק הכרחי מההליך.
רוח גבית להסלמה הקיצונית
ברי כי אל לה לדמוקרטיה להגן על המאיימים על אושיות קיומה, אלא להפך. מחובתה להגן על עצמה מפניהם, למען כלל אזרחיה.
התבטאויותיה של חה"כ זועבי, לאחר פרסום נימוקי פסק הדין, לפיהן תמשיך ותשתתף בפעילות כמשט המרמרה, גם הם מוכיחים, כאלף עדים, כי הכרעת בית המשפט העליון ונימוקיה מהווים רוח גבית למגמותיה של ח"כ זועבי, מחזקים את עמדותיה ומעוררים אותה להמשיך ולהסלימן – תוצאה שהיא הפוכה ממטרותיו של החוק.
כל זאת, תחת החובה הציבורית המוטלת על בית המשפט הישראלי להביא להוקעת התנהגויות כאלה בכל דרך, ולהוצאתן מרף הלגיטימיות במסגרת השיח הציבורי. אם התנהלותה של זועבי – הכוללת השתתפות פעילה בפעולות שמארגנים ארגוני טרור ותומכיהם, ומעידה על ההפך מתגובתה לבית המשפט לפיה איננה פועלת מטעמים של לאומיות אלא מטעמים של צדק – אינה כזו הממלאת אחר תנאי החוק, ואין בה בכדי להוות "מסה קריטית" של ראיות, בכדי להצדיק את פסילתה מלהיבחר לכנסת, אזי תמהים אנו איזו מציאות ואילו מצבים כן ייכנסו לגדרם?
אנו חוששים כי בית המשפט, בפרשנותו לעניין זה, הופך אט-אט סעיפים אלו בחוק ל"אות מתה", ומשאיר את הדמוקרטיה חשופה ופגיעה, ואת יסודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – ללעג ולקלס בעיני אויביה.
הכותבת היא פעילה בפורום המשפטי למען ישראל
