כך הורתה השופטת תמר בר אשר צבן בהחלטה מנוקמת ומקיפה, שבה דחתה את כל הטענות שהעלה אתר "הארץ", ביניהן אבחנה בין אי-חקירת המשטרה במקרים שבהם מדובר ב"בוזגלו" בניגוד לחקירה כשמדובר בעובד במשרד ממשלתי. "לקרוא ולא להאמין. לקרוא פעם אחת, לקרוא בשנית ולקרוא בשלישית ופשוט לא להאמין", הזדעזעה השופטת
"לקרוא ולא להאמין. לקרוא פעם אחת, לקרוא בשנית ולקרוא בשלישית ופשוט לא להאמין", כך התרעמה והוצאה משלוותה שופטת בית המשפט השלום בירושלים, תמר בר אשר צבן, המפורסמת כשופטת שקולה עניינית ומקצועית, על תגובת עורכי הדין של אתר האינטרנט "הארץ", שבבעלות הוצאת עיתון הארץ בע"מ.
התנהלות "בזיונית"
תחילת הפרשה בעובד במשרד ממשלתי שהגיש לאחרונה תלונה למשטרה, לפיה ימים ספורים קודם להגשתה התפרסמה כתבה באתר "הארץ" על המשבר במשרד שבו הוא עובד. לכתבה נכתבו מספר תגוביות (טוקבקים) בידי גולשים, שבאחת מהן הופיע שמו של המתלונן כמי שכתב את התגובית, שבה הובע בוז וזלזול כלפי המשרד ועובדיו, גם בכותרת התגובית וגם בתוכנה. לעובדי המשרד יוחסו בין השאר "חוסר יעילות, נהנתנות, רדיפת אגו", התנהלות "בזיונית", "מתן שירות גרוע", "חוסר תפקוד מוחלט" וכדומה.
בתלונתו טען עובד המשרד הממשלתי כי כותב התגובית התחזה אליו וכי ההשמצות שנכתבו בה, לכאורה בשמו, הסבו לו הטרדה קשה ופגיעה בשמו הטוב. עוד טען המתלונן כי מאחר שהצירוף של שמו הפרטי ושל שם משפחתו הם ייחודיים בארץ ובהיותו עובד בכיר במשרד, הוא זוהה בתור כותב התגובית. עם זאת, הוסיף כי בעקבות פניית עובד אחר של המשרד לאתר "הארץ", התגובית הוסרה מהאתר.
חוקרי מפלג ההונאה במטה מחוז ירושלים של המשטרה חוקרים בימים אלה חשד שלפיו כותב התגובית עבר עבירה של התחזות לאַחֵר. במסגרת החקירה, בירר חוקר המשטרה עם הוצאת הארץ האם הנתונים הדרושים לאיתור כותב התגובית (כתובת ה-IP של המחשב שממנו נשלחה התגובית) אמנם מצויים ברשותה. בתשובה נמסר לחוקר כי "הנתונים נשמרים גם אחרי הסרת התגובה" וכי הם שמורים ברשות הוצאת הארץ. המשטרה ביקשה לקבל מהוצאת הארץ את הנתונים הללו, אולם נתקלה בהתנגדות.
בבקשתה לבית משפט השלום בבירה ביקשה המשטרה לקבל צו להמצאת מסמכים כך שבית המשפט יורה להוצאת הארץ להמציא לידי המשטרה את פרטיו של כותב התגובית הנדונה באתר "הארץ", בתאריך ובשעה הנקובים בבקשה, לרבות כתובות IP של המחשב שממנו נשלחה התגובית וכל פרט שיכול לסייע בזיהוי הכותב האלמוני. לאחר שמיעת דברי חוקר המשטרה במעמד צד אחד ועיון בחומר החקירה, הוציאה השופטת תמר בר אשר צבן צו להמצאת המסמכים.
אפקט מצנן
באי הכוח של הוצאת "הארץ", עוה"ד תמיר גליק וירון חנין, הגישו "בקשה דחופה" לעיכוב ביצוע הצו עד מתן החלטה בבקשה שאותה ביקשה להגיש תוך ארבעה ימים. בבקשה זו הדגישה הוצאת הארץ כי פרטי הזיהוי של המשתמש שכתב את התגובית תועדו ונשמרו בכספת ולכן עיכוב ביצוע הצו לא יסכל את החקירה. מכאן ואילך החלה סאגה של הגשת בקשות ותגובות הדדיות בין הוצאת הארץ (שדרשה לקיים דיון במעמד שני הצדדים) לבין המשטרה.
השופטת בר אשר צבן החליטה שלא לקיים דיון בהשתתפות שני הצדדים ולאור כתבי הטענות המפורטים קבעה שיש לדחות את הטענות של הוצאת הארץ.
עיקרי טענותיה של הוצאת הארץ היו כי מתן הצו פוגע באינטרסים מובהקים שאינם נוגעים רק לה עצמה, אלא לכלל גולשי האינטרנט בישראל וכי בשל הפגיעה באינטרסים אלו, יש להורות על ביטול הצו. אינטרסים אלו לטענתה, הם הזכות לאנונימיות, אינטרס ההסתמכות של כותב התגובית שזהותו לא תיחשף וכן הזכות לחופש הביטוי. לטענתה, חרף החשיבות של מניעת עבירות וחקירתן, יש להקפיד על הזכות לאנונימיות של כותבי התגוביות, מאחר שחשיפתם תפגע בחופש הביטוי שלהם. כן טענה כי חשיפת זהות גולשים אנונימיים עלולה להביא ל"אפקט מצנן", בכך שבשל חששם מפני חשיפת זהותם, יימנעו הם מהבעת דעותיהם בחופשיות ברשת האינטרנט וכך תפגענה זכויותיהם.
עוד טענה הוצאת הארץ כי יש לאזן בין האינטרס הציבורי של פענוח עבירות שלכאורה נעברו לבין האינטרסים הציבוריים המובהקים שעליהם עמדה כאמור. לטענתה, במסגרת איזון זה, אף יש לשקול את חומרת העבירה הנחקרת, בעוד שלטענתה אין חומרה רבה בעבירת ההתחזות לאחר. לפיכך טענה כי אין לקבל שישנה נחיצות בקבלת המידע שבעניינו ניתן הצו, זאת בשונה ממצב שבו למשל, ישנו חשש ממשי לפגיעה בחיי אדם, שאז תהיה הצדקה למסירת המידע המבוקש. כך גם טענה כי לא הוכחה נחיצות המידע, מאחר שהמשטרה לא הראתה שאין אפשרות להסתייע בראיות אחרות כדי לאתר את כותב התגובית.
באי כוח של הוצאת הארץ הוסיפו וטענו כי העובדה שהכותב לא הזדהה בשמו, אלא בשמו של אחר, אף היא אינה מצדיקה את חשיפתו. שכן לטענתם, אף אין בנסיבות אלו כדי להימנות עם אותם מקרים חריגים וקיצוניים אשר לפי טענתם רק בהתקיימם יש לחשוף את זהותם של כותבי תגוביות. לפיכך טענו כי יש בצו כדי לפגוע באופן בלתי מידתי בזכויות היסוד של אזרח במדינה דמוקרטית.
בדומה טענה הוצאת הארץ כי הותרת הצו על כנו אף תפגע בה עצמה, בכך שתסב לה נזק תדמיתי וכלכלי (הגם שלא פורט כיצד היא עשויה להינזק כלכלית). זאת לנוכח ציפיית הגולשים באתר הארץ, שעיקרון האנונימיות יישמר וכי זהות כותבי התגוביות לא תיחשף. כך במיוחד בשים לב לכך שלטענתה, התגובית הנדונה התייחסה לכתבה באופן ענייני ולטענתה, אף לא נוסחה באופן פוגעני. עוד טענה, כי מסירת פרטי כותבי תגוביות אף תפגע בתדמיתה, בכך שתציג אותה כמעין "מלשינון" וכמי שאינה מגנה על זכויות הגולשים באתר שלה.
"מיקי מאוס"
מנגד, ביקשה המשטרה לדחות את הטענה שיש בחשיפת כותב התגובית משום פגיעה חמורה בחופש הביטוי. לטענתה, בנסיבות המקרה הוצאת הארץ אינה יכולה להישמע בטענה בדבר פגיעה בחופש הביטוי, משום שהיא עצמה הסירה את התגובית לאחר שהתקבלה אצלה תלונה על פרסומה באתר, ובכך פגעה בחופש הביטוי של כותב התגובית. עוד טענה המשטרה כי אינטרסים ציבוריים מובהקים מצדיקים את הותרת הצו על כנו, מאחר שישנו אינטרס ציבורי מובהק בחקירת עבירות ובגילוי עבריינים להבאתם לדין, כדי לקיים חברה מתוקנת שבה איש אינו פוגע ברעהו.
המשטרה אף טענה שקיום הצו שניתן לא יהווה פגיעה חמורה בכותב התגובית שלכאורה הסתמך על עיקרון האנונימיות באינטרנט. לטענתה, אילו בחר המגיב להישאר אנונימי, כטענת הוצאת הארץ, כי אז היה בוחר בכינוי סתמי כמו "אחד שיודע", "סתם אחד", "מיקי מאוס" וכל כיוצא באלו כינויים. אולם המגיב לא בחר להגיב באופן ענייני לכתבה ולהישאר אנונימי, אלא בחר להתחזות למתלונן, עובד המשרד הרלוונטי, ולהשתמש בשמו, ומכאן שמטרת הכותב המתחזה הייתה לפגוע במתלונן באמצעות כתיבת התגובית הנדונה.
המשטרה הוסיפה כי שיתוף פעולה מצד הוצאת הארץ עם המשטרה לא יסב לה נזק תדמיתי כטענתה, אלא עשוי דווקא להציג את הוצאת הארץ כמי שנלחמת בהשמצות, כמי שמאפשרת רק פרסומים ראויים באתר שלה וכמי שאינה מסכימה שבאתר שלה מגיבים יתחזו לאחרים ויפגעו בהם.
מיהו בוזגלו שלא שייך למילייה?
הטענה הבאה של באי כוח הוצאת הארץ בתשובה לתגובת המשטרה לבית המשפט, קוממה נגדם כהוגן את השופטת בר אשר צבן. "יש להניח כי אם מגיש התלונה למשטרה בענייננו היה 'בוזגלו', ולא אישיות ... העובדת במשרד ..., ככל הנראה שלא הייתה נפתחת חקירה פלילית, ואיש לא היה מזדרז לעתור לבית המשפט להוצאת צו חריג", כתבו עוה"ד גליק וחנין. "יש להניח שהדבר נעשה בענייננו רק משום שמדובר במתלונן המשתייך לאותו 'מילייה' ".
השופטת בר אשר צבן התקוממה על הדברים וכתבה בהחלטתה: "לקרוא ולא להאמין. לקרוא פעם אחת, לקרוא בשנית ולקרוא בשלישית ופשוט לא להאמין. אין לי אלא לקוות שמדובר בטענה של באי כוחה של הוצאת הארץ ולא בטענה של הוצאת הארץ עצמה. לא ברור לי ממה נובעת טענה זו ואין לי אלא לקוות כי היא נובעת מבורות ומנבערות באשר לחקירת תלונות המוגשות למשטרה. גם לא ברור לאיזה 'מילייה' התכוונו הכותבים (שכן המשרד הנדון אינו המשרד לביטחון פנים) ומי עוד לשיטתם, משתייך אליו. גם לא הבנתי מיהו אותו 'בוזגלו', שהוצאת הארץ סבורה כי אילו הגיש את התלונה, לא הייתה תלונתו נחקרת".
להתחפש מותר רק בפורים או לראש הממשלה
לאחר שניתחה מבחינה משפטית לאורך עשרות עמודים את היסודות שמהוות את עבירת ההתחזות, קבעה השופטת בר אשר צבן כי "תחפושת בפורים, משחק או הצגה וכיוצא באלו, שבהם ישנה התחזות לאַחֵר, אינה מקימה את היסוד הנפשי של כוונה להונות. אולם התחזות כוזבת בנסיבות שיש בהן כוונת הונאה והטעייה כאמור, בין אם ההטעיה הצליחה ובין אם לאו, בין אם גרמה נזק ובין אם לאו, מקימה את יסודותיה של עבירת ההתחזות כאחר".
בבואו ליישם את הרציונלים המשפטיים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט על עבירת ההתחזות קבעה השופטת בר אשר צבן כי "לא רק היסוד העובדתי של התחזות כוזבת לאַחֵר מתקיים במקום שבו כותב התגובית כתב אותה כאילו המתלונן הוא זה שכתב אותה, אלא שגם היסוד הנפשי של כוונה להונות, מתקיים. מטרת ההתייצגות הכוזבת של כותב התגובית הייתה להניע את קוראיה לטעות ולחשוב שהמתלונן הוא שכתב אותה, בעוד שבשל ההונאה הנובעת מעצם ההתחזות, נשללה מהקוראים אפשרות הבחירה לדעת שהכותב אינו המתלונן".
בית המשפט אף ערך אבחנה ברורה בין המקרים הנפוצים שבהם חותמים כותבי הטוקבקים כמי שמזדהים או מִתְּכָּנִים בשמות של אישיויות ידועות, כמו שמותיהם של גורמים פוליטיים ואחרים (למשל, נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר בממשלה וכדומה), שמותיהם של ידוענים וכיוצא באלו. "באותם מקרים, ניכר מעצם התגובית, כי מדובר בהתחזות וכי לא אותה אישיות היא זו שכתבה אותה". ואילו נסיבות המקרה כאן שונות, מכיוון ש"אין מדובר בדמות ידועה ומוכרת, אלא בעובד המשרד הרלוונטי, שצירוף שמו הפרטי ושם משפחתו הוא, כך נראה וכטענת המתלונן, ייחודי. לפיכך, דווקא כתיבת שמו של המתלונן בתור כותב התגובית לידיעה שרלוונטית למשרד שבו הוא עובד ולעבודתו, עשויים היו לטעת תחושה שגויה בלב הקוראים המכירים את המתלונן, כי הוא ביקש לבא חשבון עם המשרד שבו הוא עובד וכי הוא כתב את התגובית. מכאן כוונת ההונאה שהייתה לכותב התגובית וככל הנראה, אף כוונת הפגיעה במתלונן, בכך שבחר להתחזות אל המתלונן ולהציגו כמי שכתב את התגובית".
האנונימיות באינטרנט אינה חזות הכול
באשר לטענה כי מסירת ההודעות תיצור "אפקט מצנן", קבע בית המשפט כי כבר נפסק פעמים רבות שטענה זו כשלעצמה, אינה מצדיקה הכרה בחיסיון ואף אינה מצדיקה אי-מסירת מידע לידי המשטרה בשלב החקירה. זאת הגם שלא מן הנמנע כי בסופו של דבר לא יוכלו ההודעות לשמש ראיות במשפט. "אין מדובר בכותב תגובית שביקש להגיב למאמר שפורסם באתר, המעוניין לשמור על אנונימיות", קבע בית המשפט. "בענייננו מדובר לכאורה במי שרצה להשתמש באנונימיות כדי לפגוע במתלונן. הדרך שבה בחר לפגוע במתלונן לא הייתה בהשמצתו או בכתיבת דברים בגנותו. כותב התגובית בחר לפגוע בו בדרך אחרת, בכך שכתב תגובית באופן כזה שלכאורה, המתלונן הוא שכתב אותה, בעוד שבמסגרתה נכתבה ביקורת כלפי המשרד הממשלתי הרלוונטי, שנכתבה בלשון בוטה. התחזות זו של כותב התגובית נועדה, כך נראה, להעמיד את המתלונן באור מביש ומביך ובכך, כך נראה, ביקש הוא לגרום לפגיעה במתלונן ובשמו".
מעבר לכך שכבר נפסק בעבר כי האנונימיות ברשת האינטרנט איננה חזות הכול, ואין בה כדי להצדיק פגיעה בשמו הטוב של אדם. "הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת", ציטט בית משפט השלום מפסיקת בית המשפט העליון מפרשת מור הידועה.
מטעמים אלו ואחרים חייב בית המשפט את הוצאת "הארץ" למסור למשטרה מידע המצוי ברשותה על אודות כותב התגובית, בתאריך ובשעה הנקובים בבקשה ובצו, ובהם כתובת IP של המחשב ממנו נכתבה התגובית המשמיצה.
(צ"א 32145-07-13)
