חדשות

ד"ר יצחק כהן, שבזכות מאמרו ביטל לאחרונה הנשיא גרוניס את הלכת שמש, משרטט את האבסורדים המשפטיים שאליהם דרדרה אותנו הלכת שמש מזה יובל שנים ומסביר שהמלאכה לא תמה עד שחברי הכנסת יצעדו בעקבות המלצת ועדת אור שקראה להפנות את כל תביעות המקרקעין לבית משפט השלום

בהלכת בר עוז (רע"א 3749/12) בית המשפט העליון הרהיב עוז ושיקע את הלכת שמש אשר העמיקה שורשים קלוקלים בשיטת משפטנו מזה למעלה מיובל שנים. הלכה זו קובעת (סליחה: קבעה) כי תיקי שימוש במקרקעין בהם מעורבת הריסת המקרקעין יהיו בסמכותו העניינית של בית משפט מחוזי.

הלכת שמש הביאה לכך כי תחת אשר צדדים יעסקו בתוכן הסכסוך ביניהם, מתכתשים הם בשאלה מיהו בית המשפט המוסמך לדון בעניינם, האם בית המשפט השלום או בית המשפט המחוזי. בנוסף, תיקים פשוטים וקלי ערך, כגון בקשה לצו להריסת מרפסת או אף להריסת פרגולה הציפו את בתי המשפט המחוזיים, תחת אשר ידונו בבתי משפט השלום.

סוגיה זו הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון שוב ושוב, אשר בחר לברוח מביטולה בדרכים שונות שרק הלכו והגבירו את המבוכה והמבולקה. ובכן, לא עוד. בניצוחו של השופט נעם סולברג, אליו הצטרף הנשיא אשר גרוניס והשופט עוזי פוגלמן, בית המשפט העליון עשה מעשה וביטל לאחרונה את הלכת שמש. מעתה, כל תיקי השימוש במקרקעין יופנו לבית משפט השלום, אף אם מעורבת בהם הריסת המקרקעין.

איפה מבחן הסעד?

בשנות השישים נקבעו כמה הלכות יסודיות בסוגיית הסמכות העניינית הידועות כהלכת שמש (ע"א 37/59), הלכת גולדמן (524/63) והלכת כיכר הרצל (294/65). הללו קבעו חריג לסמכותו העניינית של בית משפט השלום, הקבועה בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, והגבילו את המונח "שימוש במקרקעין" לתביעות שעניינן שימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס. פרשנות זו, שלא נומקה בפסקי דין אלו, הביאה לסתירות בשאלת זהות הערכאה המוסמכת לדון במקרים בהם מתבקש צו הריסה.

לימים, ובד-בבד עם הרחבת סמכויותיו של השלום, הלכה וגברה הקריאה לביטול חריג מלאכותי זה, ולהכללתן של כל תביעות השימוש במקרקעין בסמכותו העניינית של השלום. בעבר טענתי (במאמרי בכתב העת "מחקרי משפט", כד, 533) כי בהלכות אלו טמונה בעיה בסיסית יותר והיא הפעלה שגויה של המבחן הקובע בענייני סמכות, מבחן הסעד. לטעמי, יש לחלק את ההליך המשפטי האזרחי לשלושה שלבים בסיסיים. מבחן הסעד הטהור אמור להתרכז בשלב השני של ההליך, פעולת הסעד עצמה, ולהיות עיוור לחלוטין לשלב הראשון, שלב המעשה שהביא לתובענה. באותה מידה עליו להיות עיוור לשלב השלישי – תוצאת פעולת הסעד. הלכות אלו התעלמו למעשה ממבחן הסעד, וביססו את הסמכות העניינית על מעשי הנתבע או על תוצאת הסעד.

פעולת הצו שנתבקש בהלכת שמש היתה לספק מים לבית מגורים. דומה כי סעד זה עניינו שימוש במקרקעין, הנתון לסמכות השלום. אלא שבית המשפט קבע כי אין מדובר בשימוש תוך שמירה על גוף הנכס שכן הנכס (המים) נצרך ומתכלה! ולכן התביעה תידון במחוזי. לו היה בית המשפט העליון בוחן את פעולת הסעד עצמה לא היה מגיע למסקנה זו, והיה רואה בכך שימוש במקרקעין לכל דבר ועניין.

הלכת גולדמן צעדה בשביליה של הלכת שמש, אולם היא קמה על יוצרתה ועברה באופן סמוי לשלב הראשון, מעשי הנתבע. במקרה זה נתבקש צו שיורה לנתבע להשיב את המצב לקדמותו, להסיר את רצפת הזכוכית ולבנות מחדש את רצפת הבטון. לא היה ספק כי מדובר בתביעת שימוש במקרקעין. אולם בית המשפט העליון קבע כי הסמכות מסורה למחוזי מכיוון שמדובר בשימוש במקרקעין שלא תוך שמירה על גוף הנכס. למעשה, זהו מעבר חד ממבחן הסעד למבחן העילה הבוחן את מעשיו של הנתבע. מעבר זה מאלץ את בתי המשפט לבחון את כתב התביעה כולו ולהכריע עובדתית בדבר מעשיו של הנתבע בשלב ראשוני ובוסרי של ההליך.

חריג פרשני זה הביא למאות ואלפי דיונים מיותרים סביב השאלה "מיהו בית המשפט המוסמך לדון בתביעה?". בתחום הדיון הפרוצדורלי בכלל ובשלב המקדמי של בחינת הסמכות בפרט, אמורה השיטה המשפטית לשאוף למבחנים ודאיים וצפויים מראש. מבחן צר וטכני כמבחן הסעד משרת מטרות אלו, תורם לאחידות השיטה ומקדם את הצדק הבסיסי בה. סטייה ממנו סותרת ערכים אלו.

יתירה מכך, אף אם בשנות ה-50 היה מקום לחריג מעין זה, כאשר סמכויותיו של בית המשפט השלום היו מוגבלות, ודאי שאין לו מקום עת הלכו והתרחבו סמכויותיו של בית המשפט השלום. אולם, בית המשפט העליון בהרכביו השונים לא הרהיב עוז לבטל את הלכת שמש, וכדי להגבילה יצר אבחנות שונות. דא עקא – אבחנות אלו היו בבחינת תיקון עוול אחד בעוול אחר. כך למשל, בעניין ג'מיל (רע"א 4991/03) קבע בית המשפט העליון כי הלכת שמש מתייחסת רק לחלקת התובע, אולם אם יעתור התובע להריסת נכס בחלקת הנתבע, התביעה מסורה לסמכות השלום. כך גם בעניין דן (רע"א 4669/96) נקבע כי הלכת שמש התנתה את סמכות השלום בשמירה על גוף נכסו של הנתבע.

מלבד חוסר הוודאות, הלכת שמש הביאה לכך כי תביעות קלות ערך, ולו הנוגעות להריסת גדר קטנה או הרחבת חלון, מצאו את דרכן לבית המשפט המחוזי והציפוהו. בלית ברירה, הביא הדבר את שופט בית המשפט המחוזי, כתוארו אז, השופט יצחק עמית, להורות על ביטול הלכת שמש (בש"א 4209/03). אלא שבית המשפט העליון המשיך להתעלם מהמצב בשטח ובמספר פסיקות שניתנו לאחר מכן (רע"א 7166/02 ורע"א 3189/06) הותיר את הלכת שמש על כנה, ואת ציבור המתדיינים ואת בתי המשפט עם תוצאותיה המסורבלות.

משל לשתיל עץ

לפני מספר שנים טענתי במאמרי בעניין זה כי "כל עוד לא יקום בית המשפט העליון ויעשה מעשה, תמשיך הלכת שמש לנהוג, כפי שהיא נוהגת מזה כיובל שנים. ניסיונות ליצור אבחנות בחריגי חריגים תחת לבטלה, משולים לשתיל עץ שנשתל מלכתחילה מחוץ לשדרת העצים. בעודו קטן לא הציק לעוברים ושבים, אך לימים, כשגדל, החל להפריע לנופה ההרמוני של השדרה. תחת לעוקרו או ליישרו, הניחוהו גנניו לפתח ענפים וענפי ענפים, טיפחום וטיפחום ולא ראו לנכון לגוזמם ולהסירם. בכל יום שעבר יצא ענף חדש, עד שגזעו של העץ הלך ונסתר מן העין ומשימת עקירתו והטיפול בו הפכו להיות מורכבים יותר ויותר. דומני כי במקרה דנן, העקירה היא-היא הפריחה, גיזום הענפים הוא הוא הלבלוב".

ובכן, השופט סולברג קבע כי יש לבטל את הלכת שמש מכמה נימוקים. ראשית, הכלל המונע מבית משפט השלום לדון בהליכים בהם מבוקש סעד של הריסה אינו הולם את היקף סמכויותיו הרחב של בית משפט השלום בעת הנוכחית. שנית, ביטול ההלכה מוצדק על רקע המגמה להסמיך את בית משפט השלום לדון בכלל הנושאים הנוגעים לזכויות במקרקעין; שלישית, הלכת שמש אינה מתיישבת עם מבחן הסעד. רביעית, מגמתו של בית משפט זה, לאורך השנים, הייתה לצמצם את תחום התפרשותה של הלכת שמש. הנשיא גרוניס הגיע לאותה מסקנה מטעם אחר, שלפיו יש לצמצם ככל האפשר את ההזקקות להלכת הטפל הולך אחר העיקר, שהיא הלכה עמומה כשלעצמה.

ומה מעבר להלכת בר עוז?

ראשית, הביקורת של נשיא בית המשפט העליון כנגד בתי משפט השלום והמחוזי מוצדקת. אין ספק כי הללו אינם מוסמכים לבטל הלכות של בית המשפט העליון ועקרון התקדים המחייב הוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית, כקבוע בחוק יסוד השפיטה. עם זאת, לא ניתן להתעלם כי מה שגרם לנשיא גרוניס לשנות את הלכת שמש, לפחות לפי נימוקו השני, הוא אותה סטייה חוזרת ונשנית של שופטי המחוזי והשלום מהלכת שמש. כשהשינוי לא בא מלמעלה, לעיתים הוא בא מלמטה, וכנראה ההכרח בל יגונה.

שנית, המלאכה לא תמה. יש לצעוד בעקבות המלצת ועדת אור משנת 1997, שקראה להפנות את כל תביעות המקרקעין לבית משפט השלום. מלאכה זו של בירור הסמכות העניינית לא תמה, מכיוון שעדיין גם לאחר ביטול הלכת שמש אם תוגש תביעה בעלת שני סעדים המסורים לסמכות עניינית שונה – יש לפצל את התביעה ולנהל אותה בשתי ערכאות שונות.

המחוקק תיקן עניין זה בענייני הקניין הרוחני (2004), אך משום מה לא תיקן את העניין בכל התביעות מסוג זה (ראו מאמרי בכתב העת "הפרקליט", נ, 229). דא עקא שעניין זה אינו תלוי בפרשנות של בית המשפט העליון, כי אם דורש תיקון חקיקה של חברי הכנסת. בית המשפט העליון עשה את חלקו בהלכת בר עוז, כעת הגיע תורו של המחוקק.

עוה"ד הרב והד"ר יצחק כהן הוא מרצה בכיר לדיני משפחה וסדר דין אזרחי בפקולטה למשפטים של הקריה האקדמית אונו