עו"ד שי חיימוב גידף את עמיתיו למקצוע וכינה אותם "בני בליעל", "מוצצת דם", "רד לי מהתחת" ו"נראה כי השיגעון שפגע באשתך פגע גם בך" – הועמד לדין משמעתי ועונשו הוכפל פי שישה(!) בבית המשפט המחוזי. השופט אליקים רובינשטיין ביקר את השופט משה דרורי על הכפלת העונש, אך הותירו על כנו: "המעשים בהם הורשע המבקש חייבו ענישה מחמירה, למען יידע כל עו"ד כי כבודו של מקצוע עריכת הדין אינו אסימון שחוק, אסקופה הנדרסת"
לעורך הדין שי חיימוב ייחס ועד מחוז תל אביב והמרכז שורה ארוכה של מעשים וביטויים קשים, הן בכתב והן בעל-פה, שנוגעים לעניינים שונים שבהם הוא פעל כעורך דין. בין היתר נטען כי במסגרת הליכים הנוגעים לבוררות שקיימה חברה שבשליטתו ובניהולו, יצאו מפרי עטו של עוה"ד חיימוב ביטויים דוגמת "בני בליעל" שהופנה למשרד עורכי דין אחר, "בגלל חוסר הנאמנות, הרשעות, הטמטום שגילית", "רד לי מהתחת" ו"נראה כי השיגעון שפגע באשתך פגע גם בך" שהופנו לבורר, וכיוצא באלה פנינים.
כמו כן יוחסו לו קבלת פסק דין במרמה, ניסיון להבריח רכוש מעוקל, התנהגות בלתי הולמת עורך דין ופגיעה בכבוד המקצוע. כך למשל, במסגרת הליך בהוצאה לפועל, שבו ייצג את החייב באותו הליך, התבטא כלפי עורכת הדין שייצגה את הזוכה בביטויים כגון "שקרנית", "גנבת" ו"מוצצת דם".
בית הדין המשמעתי המחוזי בלשכת עורכי הדין הרשיע את עוה"ד חיימוב בכל המיוחס לו בכתב הקובלנה, וקבע כי הביטויים שבהם השתמש – מקומם לא יכירם בקרב הנושאים את התואר עורך דין. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע כי לא היתה הצדקה להתבטאויותיו של המבקש, ודחה את טענתו כי מדובר במעידה חד-פעמית. בית הדין ציין כי לא התרשם שעוה"ד חיימוב הפנים את חומרת הדברים, והוא לא הביע חרטה על מעשיו.
הופחת לשנת השעיה
עוה"ד חיימוב הורשע בעבירות של היעדר יחס של כבוד למקצוע ופגיעה בכבוד בית המשפט, מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, העלאת טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון, אי מתן עזרה לבית המשפט לעשות משפט, התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד במסירת טיעונים בבית משפט, והתנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע.
בית הדין המחוזי הטיל עליו שלוש שנות השעיה בפועל, שלוש שנות השעיה על תנאי ותשלום הוצאות בסך 4,000 שקל.
חיימוב ערער לבית הדין המשמעתי הארצי, אבל למרות שחיית ערעורו על הכרעת דינו של בית הדין המחוזי, נעתר חלקית לערעורו על גזר הדין והפחית את עונש ההשעיה בפועל לשנה בלבד. בית הדין הארצי דחה על הסף את ערעורה של הלשכה על גזר דינו של בית הדין המחוזי, מחמת איחור בהגשתו.
אבל חיימוב לא הסתפק בהישג וערער לבית המשפט המחוזי, שם כבר המתין לו השופט משה דרורי – שהכפיל את העונש שהוטל בבית הדין המשמעתי הארצי פי שישה(!) השופט דרורי פסק כי "לבית המשפט קיימת הסמכות, להטיל עונש חמור יותר, מאשר זה אשר התבקש על-ידי הלשכה, בין אם בשוגג ובין אם מסיבה אחרת". השופט דרורי ציין כי מלכתחילה ראוי היה לגזור על עוה"ד חיימוב עונש השעיה לצמיתות, אולם נוכח ההלכה כי ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם, אין מקום לעשות כן בגדר הערעור. לאחר בחינתם של השיקולים השונים – בראש וראשונה סירובו של עוה"ד חיימוב להתנצל, סירוב שזקף בית המשפט המחוזי במלוא החומרה לחובתו – הוטלו עליו כאמור שש שנות השעיה בפועל ושנתיים השעיה על תנאי. בית המשפט המחוזי אף את פנייתו של עוה"ד חיימוב לעיכוב ביצוע.
שעיר לעזאזל
חיימוב ערער לבית המשפט העליון, בטענה כי העונש שהוטל עליו אינו מידתי. ואילו ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין טען בתגובה כי "העונש אותו השית בית המשפט המחוזי על המבקש רחוק מלהיות בלתי סביר או מידתי".
אפילו בתגובתו להתייחסות ועד מחוז תל אביב לערעורו לא חסך עוה"ד חיימוב מ"פניניו" והגיב כך: "כל העובדות עליהן נשען בית המשפט המחוזי הן 'עלילת דם' שרקם מוסד הלשכה ששמו 'ועד מחוז תל אביב' וזאת כדי למצוא שעיר לעזאזל", וכי "העבירות הפליליות והעבירות המשמעתיות של חברי תאגיד לשכת עורכי הדין הפכו למכת מדינה".
אסקופה הנדרסת
השופט אליקים רובינשטיין דחה את הערעור, ובהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ויצחק עמית, פסק כי באשר להרשעה: "המבקש לא הניח כל טעם שבעטיו יש להתערב בהרשעתו בבתי המשפט הקודמים". ואילו באשר לעונשו: "המעשים בהם הורשע המבקש מעידים על זלזול מופגן במקצוע עריכת הדין, בעמיתיו של המבקש למקצוע, בגורמים שיפוטיים, במוסדות לשכת עורכי הדין ובמערכת המשפט בכלל. למקרא פסקי דינם של בתי הדין המשמעתיים ובית המשפט המחוזי נדמה, כי מי במערכת שנקרה על דרכו של המבקש, זכה ליהנות מפיו מפיק הגידופים. התנהלות זו, בה דבק פגם מוסרי קשה, ראויה לכל גינוי. על כך יש להוסיף את יתר העבירות בהן הורשע המבקש. אכן, המעשים בהם הורשע המבקש חייבו ענישה מחמירה, למען יידע כל עורך דין כי כבודו של מקצוע עריכת הדין אינו אסימון שחוק, אסקופה הנדרסת, וכי הותר לקיים 'איש את רעהו חיים בלעו' (משנה אבות ג', ב')".
השופט רובינשטיין התייחס גם להתנהלותו של עוה"ד חיימוב בהליך הערעור בפרשה וקבע כי "ואם נותר ספק ספיקא לצורך בענישה מחמירה (ולא היא), הנה בא המבקש והסיר אותו. התנהלותו הנפסדת של המבקש לא פסחה גם על כתבי הטענות שהוגשו בגדר הבקשה הנוכחית. המבקש הגדיל לעשות, והשווה את עניינו לעניינם של עורכי דין יהודים בתקופת גרמניה הנאצית, לא פחות. 'שומו שמיים על זאת' (ירמיהו ב', י"ב)".
מידה נכונה היא מילת המפתח
אולם, השופט רובינשטיין ביקר בצורה נוקבת את השופט המחוזי משה דרורי על החמרת הענישה פי שישה מזה שהוטל על עוה"ד חיימוב בבית הדין המשמעתי הארצי, שהוא הערכאה האתית העליונה ששופטת עורכי דין שסרחו מבחינה משמעתית. "סמכות לחוד, ושיקול דעת לחוד", קבע השופט רובינשטיין, "גם אם רשאי בית המשפט להתערב בעונשים המוטלים בבתי הדין משמעתיים, הדבר צריך להיעשות במידתיות; אכן, גם כאן מידה נכונה היא מילת המפתח".
אם כי השופט רובינשטיין התרכך קמעה והסתייג מדברי הביקורת הנוקבת כלפי השופט דרורי, ופסק כי "ניתן בהחלט להבין ללבו של בית המשפט, אשר קָץ בהתנהלותו הנלוזה של המבקש. ואולם, גם אם לשיטתו היה מקום להתערבות, דומה כי ניתן היה לעשות כן באופן מתון יותר – העמדת עונש ההשעיה של המבקש על שלוש שנים, כפי שנקבע בבית הדין המשמעתי המחוזי".
לבסוף, זקף בית המשפט העליון לחובתו של עוה"ד חיימוב את העובדה שהשופטים המליצו לצדדים להעמיד את עונש ההשעיה על שלוש שנים, אבל עוה"ד חיימוב סירב להצעה, ובעקבותיו סירבה גם לשכת עורכי הדין. "אפשר להביא את פלוני אל המים, אך אי אפשר להכריח לאלצו לשתותם", קבע על כך השופט רובינשטיין, וכאמור הותיר על כנו את עונש השעיה כולל בן שמונה שנים, תקדימי ומחמיר במיוחד.
