בוטלה קביעת השופטת רות רונן שנוהל הפיצוי בכרטיסיות הוא הסדר פיצוי ממצה בין הרכבת לנוסעיה המאחרים ליעדם ונפסק כי לנוסעים זכות מלאה לפנות לבתי משפט. התובענה הייצוגית נגד הרכבת תידון מחדש
"לא היה מקום לקבוע כי נוהל הפיצוי מהווה הסדר ממצה שאינו מאפשר לתבוע את הרכבת, וכנגזרת – אין להניח על בסיס קביעה זו כי אין אפשרות סבירה שהתובעים יצליחו בתביעתם הייצוגית". כך פסק לאחרונה השופט ניל הנדל מבית המשפט העליון, בהסכמת הנשיא אשר גרוניס והשופט עוזי פוגלמן, שהחליטו פה-אחד לקבל את הערעור שהגישו שגית פן (בן מרגי) ואור נוי נגד דחיית הבקשה לדון בתובענה ייצוגית שהגישו נגד רכבת ישראל על עצירת תנועת הרכבות בכל רחבי הארץ, למשך כשעה, כתוצאה מאסיפות הסברה שערך וועד עובדי הרכבת בשעה שמונה בבוקרו של יום 30.4.07.
חלק מהנוסעים שהחזיקו בכרטיסי הנסיעה כלל לא עלו לרכבת ונסעו באמצעי תחבורה חלופיים, וחלקם הגיעו לעבודתם באיחור. על רקע זה הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בטענה כי הפסקת תנועת הרכבות, כמוה כהפרת הסכם בין רכבת ישראל לבין נוסעיה. בנוסף נטען כי רכבת ישראל התרשלה בכך שלא הודיעה לנוסעים לפני תחילת ההשבתה על החשש לקיומה כדי שיוכלו לכלכל את צעדיהם בהתאם.
אך השופטת רות רונן דחתה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית (ת"א 1694/07), למרות שהסכימה עם המבקשים כי קיימים יחסים חוזיים בין הרכבת לבין נוסעיה, וכי הרכבת הפרה את התחייבויותיה כלפי הנוסעים בתאריך הזה, משום שהרכבות לא יצאו או הגיעו במועד הצפוי. עם זאת, נקבע כי אף אם זכאים נוסעי הרכבת לפיצוי בגין הפרת ההסכם, מוגבל הפיצוי לקבוע ב"נוהל הפיצוי" של תקנות מסילות הברזל, המקנה כרטיס נסיעה חינם ברכבת עבור איחור של למעלה מחצי שעה, ושני כרטיסי נסיעה בגין איחור העולה על שעה שלמה.
בית המשפט המחוזי קבע כי נוהל הפיצוי מהווה חלק מההסכם שבין הצדדים, כפיצוי מוסכם. נפסק כי מטרת הנוהל היא להגביל את הפיצוי שנוסעי הרכבת רשאים לתבוע בגין איחור, ולהקנות לנוסעים פיצוי קבוע ומוסכם מראש. צוין כי הרכבת קבעה את הנוהל כדי שלא להסתכן בתביעות כספיות בסכומים משמעותיים בגין איחורים. תוצאה אחרת עלולה להוביל לגלגול עלות הסיכון לכיסי הנוסעים על ידי העלאת תעריפי כרטיסי הנסיעה.
בהכרעת בית המשפט המחוזי נקבע כי נוהל הפיצוי מהווה פיצוי מוסכם וממצה בין הרכבת לבין ציבור לקוחותיה, וכי בהיות "הסכם כרטיס הנסיעה" מעין חוזה אחיד, אזי "התכלית האובייקטיבית של חוזה אחיד תיקבע לאור ציפיות של ספק ולקוח הוגנים וסבירים באותו סוג של חוזה".
אבל בית המשפט העליון הסתייג מהקביעות של השופטת רות רונן וקבע כי אמנם "קביעות אלה הגיונן בצידן, אולם נדמה כי בנסיבות הסכסוך הקונקרטי, מצטיירת תמונה שונה". שכן, גם לשיטת הרכבת בתשובתה לתובענה הייצוגית, נוהל הפיצוי אינו מהווה הסדר ממצה, ונציגי הרכבת הסכימו בתשובה לבית המשפט כי "בפני כל נוסע ונוסע אשר רכבתו איחרה, פתוחה הדרך לפנות להנהלת הרכבת ולקבל את הפיצוי הקבוע בדין. באם אין הוא מסתפק בכך, רשאי הוא להגיש תביעה בערכאות משפטיות מתאימות".
למעשה, אפיין השופט הנדל, נוהל הפיצוי מנהיג משטר של "אחריות מוחלטת", בגדרו מונהג הכלל הבא: היה והרכבת איחרה במשך הזמן הקבוע בנוהל, והאיחור ארע בין באשמת הרכבת ובין אם לאו, בין ברשלנות ובין אם לאו – יפוצה נוסע בהתאם לקבוע בנוהל. אולם, מטענות הרכבת עולה כי יש ביכולתו של הנוסע – הלקוח – להדיר עצמו ממשטר האחריות המוחלטת, על הסיכון והסיכוי שבדבר, ולבקש לתבוע את מלוא נזקיו, תוך שלרכבת תעמודנה מלוא טענות ההגנה הרלוונטיות בתביעה קונקרטית. הרכבת מגדירה את נוהל הפיצוי כסוג של משטר אחריות מוחלטת. בד-בבד, אין היא שוללת זכותו של נוסע לגשת לערכאות.
נפסק כי "שגה בית המשפט המחוזי עת קבע שכוונת הצדדים בהתקשרותם בחוזה הנסיעה, הייתה לשלול בכל מקרה תביעה לפיצויים מעבר לקבוע בנוהל הפיצוי". התובענה הייצוגית הוחזרה לדיון מחדש בפני השופטת רונן בבית המשפט המחוזי, ובוטל צו ההוצאות שזו השיתה על מגישי התביעה הייצוגית בסך 50 אלף שקל (לא כולל מע"מ). תחת זאת חויבה רכבת ישראל בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד של מגישי התובענה הייצוגית, כמערערים בהליך הערעור בלבד, בסך של 25 אלף שקל.
