שלושה שופטים הכריעו פה-אחד וסופית: נהג שנפצע בתאונת דרכים בדרכו לשלם על הפוליסה בבנק – אינו מכוסה על-ידה. לפנים משורת הדין יפוצה חלקית האופנוען שנקלע לתאונה שעות ספורות לפני הכיסוי הביטוחי
בית המשפט העליון הכריע סופית בשאלת מועד הכניסה לתוקף של פוליסת ביטוח רכב. השופטים נעם סולברג, אליקים רובינשטיין ויורם דנציגר קבעו כי הפוליסה תיכנס לתוקף רק לאחר התשלום. עם זאת, כל השופטים המליצו לחברות הביטוח "אבנר" ו"קרנית" לפצות חלקית (35%) – לפנים משורת הדין – את דוד מור שנפצע בשנת 1999 בתאונת דרכים שעות ספורות לאחר שרכש אופנוע ובטרם הספיק לשלם את פרמיית הביטוח.
מוכר האופנוע ומור ניגשו אל סוכנות הביטוח כדי להנפיק פוליסת ביטוח על שמו של מור, אבל סוכן הביטוח הבהיר לשניים שלא ניתן להנפיק פוליסת ביטוח לפני העברת בעלות. השניים נסעו לדואר, ביצעו העברת בעלות וחזרו לסוכן הביטוח. הסוכן הנפיק תעודת ביטוח ומור ביקש לשלם עבורה בסניף הדואר. למזלו הביש, תאונת הדרכים שנקלע אליה התרחשה לפני ביצוע התשלום, שלוש שעות לאחר הנפקת הפוליסה.
"ההוראה על גבי תעודת הביטוח כי תוקפה מותנה בהטבעת חותמת הבנק, על מנת להבטיח את התשלום תחילה, היא מחויבת המציאות בתחום הנדון", פסק השופט סולברג, שכתב את פסק הדין העיקרי בפרשה. "אלמלא כן, היו מבוטחים חסרי ניקיון כפיים רוכשים ביטוח חובה לתקופות קצרות, עושים ל'עיכוב' התשלום עד לאחר תום תקופת הביטוח, נהנים מביטוח חינם אין כסף; והמבוטחים תמי-הלב היו נושאים בנטל".
בכך הפך בית המשפט העליון את פסיקת בתי המשפט המחוזיים, בתל אביב ובלוד, שחייבו את חברת הביטוח לפצות את מור ב-1.8 מיליון שקלים. שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב רות לבהר-שרון פסקה בשנת 2004 כי פוליסת הביטוח היתה תקפה בעת התאונה וכי חברת הביטוח אינה יכולה להתנער מחבותה החוזית על-פיה. לבהר-שרון קבעה כי מועד תשלום הפרמיה הוא עם כריתת החוזה או תוך זמן סביר לאחר מכן. היא גם הוסיפה שחברת הביטוח אינה יכולה להתנער מחבותה החוזית על-פי הפוליסה כל עוד לא הבהירה והדגישה בפני המבוטח את הסייגים לתחולת הפוליסה.
המאגר הישראלי לביטוחי רכב – הפול וחברת הביטוח "אבנר" ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, ושופטיו כאמור קבעו כי לפני תשלום דמי הביטוח "מדובר בהצעה גרידא, שלא התגבשה לכדי חוזה ביטוח מחייב. קיבול הצעה שכזו נעשה באמצעות תשלום דמי הפוליסה. משלא שילם מור את דמי הפוליסה, החוזה לא התבטל, אלא – לא נכרת".
עם זאת, השופטים קראו לחברת הביטוח לפצות את מור לפנים משורת הדין ולהותיר בידיו את הכספים שכבר שולמו לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי – כ-600 אלף שקלים. "תפקידו של בית המשפט לעמוד על שורת הדין, אך בל יפקד מקום השלום", פסק השופט סולברג. "חשוב היה למערערות להעמיד הלכה על מכונה, והדין עמן. דינו של הערעור להתקבל. עתה, בחלוף השנים, בדיעבד, בהתחשב עם מצבו של מוֹר, בשים לב לגלגוליה של תביעתו, מן הראוי לשקול לנהוג בו לפנים משורת הדין, ולפצותו ולוּ בשיעור חלקי".
על כך אף הוסיף השופט רובינשטיין רוב תודות לחברות הביטוח: "מכל לב ובגדרי גישה סוציאלית אשר ביסוד מערך הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והביטוח, מצטרף אני לקריאת חברי השופט סולברג, לעניין התשלום לפנים משורת הדין למשיב במקרה דנא, ומקדים תודה מראש למערערות".
