חדשות

העירייה גבתה חוב של כ-650 שקלים על דוח חניה מ-1999 והדביקה על הדלת הודעה שמעקלים יפרצו לדירה אם החוב לא ישולם. ביהמ"ש: על העיריות לערוך את כל הבדיקות הנדרשות לפני פתיחה בהליכי גביית קנסות

בית המשפט המחוזי בתל אביב חייב את עיריית רמת גן ואת עו"ד אברהם סנדרוביץ לפצות את גיל משה ב-50 אלף שקלים בגין ביצוע פעולות גבייה בלתי חוקיות.

לפני כארבעה חודשים הגיעו מעקלים לביתו של גיל משה והדביקו על הדלת דרישה לתשלום חוב של כ-650 שקלים, בצירוף הוצאות גבייה. בהודעה נכתב כי המעקלים יפרצו לדירה במידה והחוב לא יוסדר. "צו הפריצה יופעל נגדך ללא הודעה נוספת", נכתב בהודעה. החוב נובע מדו"ח חניה על סך 70 שקלים, שניתן בשנת 1999 לרכב שבבעלות חברה שבה הוא עבד כשכיר.

משה פנה לעירייה, באמצעות עו"ד יהודה זינגר, שטען כי מעולם לא נהג ברכב. פניותיו נותרו ללא מענה, ולכן נאלץ להגיש עתירה מנהלית ובקשה לצו ביניים שיורה לעירייה להפסיק את פעולות הגבייה נגדו.

בית המשפט הוציא צו זמני האוסר על המשך פעולות הגבייה והורה לעירייה להגיב לבקשה בתוך שבועיים. העירייה לא טרחה להגיב גם לבית המשפט, וצו הביניים נותר בתוקפו. ורק אז, העירייה ביקשה לדחות את העתירה על הסף, בטענה כי משה היה צריך להמתין 45 ימים בהתאם לחוק תיקון סדרי המנהל לפני הגשת העתירה.

השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן החליטה כי "מוטב היה לה לעירייה שלא להעלות דברים אלו על הכתב. משאירים לאדם הודעה כי אם לא ישלם יפרצו לביתו והוא אמור לחכות 45 ימים בהם עלולים לפרוץ לביתו ולהמתין לתשובת העירייה?! אזרח המכבד את החוק ומקבל מכתב ממשרד עורכי דין, לפיו יפרצו לדירתו אינו יכול להמתין ולו יום אחד בטרם יפנה. העירייה יכולה הייתה לעכב את הליכי הגבייה, להודיע על העותר כי עד לבירור העניין לא יפרצו לביתו ואז יכולה היתה לבדוק את העניין או להגיב תוך 45 יום כנדרש. אולם לא ניתן מחד, לאיים על האזרח בפריצה לביתו ומאידך לטעון שעליו להמתין 45 יום".

העירייה טענה בדיון שנערך בבית המשפט כי העותר יכול היה לשלם את הקנס במקום למחות, טענה שקוממה במיוחד את השופטת אגמון-גונן שכתבה בהחלטתה: "אינני רואה כל סיבה שאזרח יאלץ לשלם סכום של מאות שקלים מכיסו רק בכדי למנוע ביצוע פעולות גבייה כאשר הוא פנה לעירייה אף באמצעות עו"ד אך לא נענה".

בית המשפט ציין כי "אמנם אין מצויים אנו בתיק אזרחי ואיני קובעת קביעות עובדתיות לעניין הרשלנות. אולם, עצם העובדה שמדובר בקנס משנת 99 שהעירייה עצמה רואה שהוא על שם חברה וכאשר העותר אינו נושא משרה בה או בעל מניות בה, מצביעה על כך שהדברים לא נבדקו כפי שצריך היה לעשות ולו לכאורה".

טענתה השנייה של העירייה, לפיה החוב בגין תשלום הקנס הוא על שם חברת עמית בע"מ וכל פעולות הגבייה שמבוצעות הן אך ורק נגד החברה ולא נגד העותר. לראיה, טענה העירייה, על אף שהגיעו לביתו של העותר מטעמם והדביקו על דלתו התראה לביצוע הליכי גבייה בכוח, כאשר מספר ת.ז. שלו מופיע על גבי אותו מכתב התראה – שמו של העותר אינו מופיע. "טענה זו היא כה אבסורדית שקשה להתייחס אליה", קבעה השופטת אגמון-גונן, והתייחסה לטענת בא-כוח העירייה בדיון כי בפועל לא הגיעו שוב לביתו של משה. "אם כך הם פני הדברים, וממילא החוב אינו על שמו של העותר, מה יותר קל היה מלהשיב למכתבו של בא-כוחו שנשלח יום למחרת", קבעה השופטת. "לחילופין, להשיב לפניותיו שלו, ולחילופי חילופין, להשיב לבית המשפט שהוגשה בקשה לצו ביניים ובית המשפט הורה לעירייה להגיב".

בעקבות התנהלות העירייה ועורך דינה, חייבה השופטת אגמון-גונן את העירייה ואת עוה"ד סנדרוביץ בתשלום הוצאות של 25 אלף שקלים כל אחד לעותר. זאת, למרות שהסכום גבוה באופן משמעותי מההוצאות של משה, שהסתכמו ב-12 אלף שקלים. "השבת ההוצאות שהיו בפועל לעותר בלבד תעביר מסר כי אין להקפיד הקפדה ישירה בהליכים אלו ולכל היותר כאשר יקום העותר ויעשה את המאמץ ויגיש עתירה ישפו אותו על הוצאותיו וזאת ותו לא", נימקה השופטת אגמון-גונן את החלטתה להשית הוצאות גבוהות לטובת האזרח הקטן, והוסיפה כי "רק הוצאות מוגברות יבהירו כי טרם פתיחה בהליכי גבייה מנהליים, יש לערוך את כל הבדיקות הנדרשות ולהקפיד הקפדה יתרה. כן יש לשקול האם פריצה לדירה היא הליך הגבייה המנהלי הראוי לחוב של 600 שקל".

עיריית רמת גן ומשרד עו"ד סנדרוביץ מסרו בתגובה ל"תקדין" כי בכוונתם לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון, משום שמדובר ב"חריגה ממשית ממתחם הסבירות". לדברי עוה"ד סנדרוביץ, "מדובר בצירוף נסיבות נקודתי שתחילתו בעבירה שבוצעה באמצעות רכב שכור. העותר לא היה בעל החוב, הליכי הגבייה לא כוונו נגדו ואף לא ננקטו נגדו. התראה על החוב הונחה על פתח ביתו, אבל בטעות ובתום לב תוך שההתראה לא כוונה נגדו ועליה שם של חייב אחר. בית המשפט נתן לעותר את הסעד שכבר ניתן ממילא בהסכמה, תוך שהוא קובע קביעות עובדתיות שלא הוכחו בפניו, תוך שהוא משית על העירייה ומשרד ב"כ הוצאות מוגברות, אשר לא היה להן כל מקום בנסיבות המקרה והן מהוות פגיעה קשה בעקרון הייצוג. עורך דין המייצג לקוח בהליך משפטי אינו יכול להיתבע אישית על כך".

(עת"מ 24453-03-13)