חדשות

קנס של 70 שקל בגין עבירת חניה תפח והוביל לעיקולים על חשבונות הבנק של החייב, שטען כי כלל לא קיבל את הודעת התשלום. ביהמ"ש העליון: החובה להוכיח קבלה בפועל מטילה נטל כבד מדי על הרשות

בית המשפט העליון קבע קביעה עקרונית לפיה רשות המבצעת גבייה מינהלית של קנסות רשאית להסתמך על חזקת המצאה בדואר של דרישת התשלום ואינה חייבת להוכיח פוזיטיבית שהחייב אכן קיבל את הדרישה. זאת, במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שהגישה עיריית הרצליה על חיובה לפצות חייב שעבר עבירת חניה בסוף שנות התשעים ונפתחו נגדו הליכי גבייה. עם זאת, הערעור הספציפי נדחה לאחר שנמצא כי הן העבירה והן העונש הקבוע בצידה – התיישנו.

בסוף שנות התשעים עבר המשיב, אברהם חנוך כרם, עבירת חניה בעיר הרצליה שהעונש בצידה היה קנס של 70 שקל. שלוש שנים לאחר ביצוע העבירה החלה העירייה לשלוח לגרם מכתבי דרישה לתשלום, ובהמשך התקשרה עם משרדי עורכי דין ששלחו למשיב מכתבי דרישה נוספים לכתובות שהופיעו במרשם האוכלוסין. בשנת 2007, עשר שנים לאחר ביצוע העבירה, שלח כרם לעירייה מכתב שבו ציין כי לא זכור לו שקיבל דו"ח וביקש לקבל העתק מהדו"ח המקורי ואישורי משלוח של מכתבי הדרישה. במכתב נוסף טען המשיב כי הקנס התיישן וסירב לשלם אותו. באותה עת כבר עמד סכום הקנס על סך של כמה מאות שקלים. לאחר קבלת מכתבו של כרם הטילה העירייה עיקולים על חשבונות שניהל בבנקים שונים, וכן ביצעה ניסיון לעקל מיטלטלין בביתו. לאחר שנסיונותיו להפסיק את הליכי הגבייה לא הועילו, הגיש כרם תביעה לבית משפט השלום שבה עתר לפצותו בגין ניסיונות הגבייה, שלטענתו נעשו באופן לא חוקי ורשלני שהסב נזקים לשמו הטוב ופרטיותו.

בית משפט השלום קיבל את התביעה וקבע כי עבירת החניה היא מסוג "חטא" שהעונש בצידה מתיישן בחלוף שלוש שנים ממועד הטלתו, ולכן פעולות גבייה שבוצעו לאחר מועד זה נעשו לכאורה ברשלנות, אלא אם תוכיח העירייה ששלחה למענו של המשיב הודעה על אודות הקנס בדואר רשום, העוצרת את מירוץ ההתיישנות. העירייה לא הוכיחה שההודעות נשלחו לכתובת הנכונה ועל כן נקבע כי הקנס התיישן וכי פעולות הגבייה נעשו שלא כדין.

ערעור שהגישה העירייה לבית המשפט המחוזי נדחה ונקבע כי רשות המבצעת גבייה מינהלית של קנסות שהוטלו כדין אינה רשאית להסתמך על חזקת המצאה בדואר של דרישת תשלום הקבועה בסעיף 12ב לפקודת המסים (גביה), אלא עליה להוכיח פוזיטיבית שהחייב קיבל את דרישת התשלום – שאם לא כן נקיטתה בהליכי גבייה מינהלית אינה סבירה.

בית המשפט העליון קיבל את בקשת העירייה לערער על ההחלטה "בגלגול שלישי" מאחר שמדובר בקביעה עקרונית בעלת השלכות רוחב החורגות מעניינם של הצדדים.

השופט עוזי פוגלמן דחה את הערעור מחמת התיישנות העבירה והקנס, אך קבע כי אין לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי לפיה רשות מנהלית אינה רשאית להסתמך על חזקת ההמצאה הקבועה בסעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) לצורך איפוס תקופת התיישנותו של קנס. השופט פוגל ציין כי נקודה זו כלל לא הייתה במחלוקת בין הצדדים והטענה הועלתה ביוזמת בית המשפט תוך סטייה מהעיקרון האדברסרי עליו מושתתת שיטת המשפט הישראלית.

עוד נקבע כי תנאי לקיומו של הליך הוגן הוא שהאדם נגדו נפתח ההליך ידע על כך, במטרה לגרום לו לשלם את החוב ולהימנע מהליכי גבייה שעשויים לפגוע בו, או לפעול באפיקים המתאימים לביטול החוב. לדעת בית המשפט, בבסיס חזקות המסירה בדואר שפורטו לעיל עומד טעם כפול: החובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו, והעובדה כי ניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע בדרך כלל ליעדו ומקום בו לא נדרש – הטעם לכך נעוץ בנמען, בין אם שינה את כתובתו ובין אם לא דרש את ההודעה מטעמים שונים, לרבות ניסיון לחמוק מתשלום. לפיכך, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הרשות מחויבת להוכיח קבלה בפועל של דרישות התשלום אצל הנמען מטילה נטל כבד מדי על הרשות, נעדרת עיגון בדין ומסכלת את התכלית החקיקתית לאפשר לרשות "לאפס" את תקופת שלוש השנים באמצעות משלוח מכתב דרישה. השופט הדגיש כי נטל זה יתמרץ חייבים להימנע מלקבל דרישות לתשלום הקנס ויאלץ את הרשות להשקיע משאבים ניכרים בביצוע המצאות אישיות לאלפי חייבים, גם מקום בו מדובר בקנסות בסכומים שאינם גבוהים שאינם מצדיקים זאת.

במקרה זה הוכח כי הודעת תשלום הקנס נשלחה לכתובת שונה מזו שהיתה מעודכנת הן במרשם האוכלוסין והן ברשות הרישוי, ולכן אין להתערב בקביעתו של בית משפט השלום שהאמין לכרם שאכן לא קיבל את הודעת הקנס.

(רע"א 5255/11)