ביהמ"ש קבע כי גם אם נכונה טענת בעל הדירה כי יידע את השוכרת על מצבה המשפטי של הדירה, יש לפצותה על הפרת ההתחייבות כלפיה לשכור את הדירה לתקופה של שנה
בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב קיבל את תביעתה של שוכרת דירה שנאלצה לפנותיה בשל צו הריסה שניתן על ידי הרשויות, וחייב את בעל הדירה לשלם לה פיצוי של 8,000 שקל.
התובעת, אנלור מולר, שכרה את דירת הגג לתקופה של שנה אך ארבעה חודשים לאחר שעבה אליה הודיע לה בעל הדירה כי עליה לפנות את הדירה בתוך חודשיים בשל צו הריסה שנמסר לו. לטענת מולר, עזיבת הדירה לפני תום תקופת השכירות הסבה לה נזקים רבים, בהם עלויות הובלה, הוצאות משפטיות, הפסד ימי עבודה, רכישת ריהוט מיוחד שהותאם למידות הדירה ותשלום שכר דירה גבוה יותר בדירה החלופית שנאלצה לשכור.
עוד טענה מולר כי בעל הדירה נמנע מלקיים את כל התחייבויותיו כלפיה, בהן התחייבות להתקין מזגן ולהימנע מלהיכנס לגג שבו נמצאה הדירה ללא תיאום מוקדם עמה. הפיצוי הכולל שתבעה מולר הסתכם בכ-33 אלף שקל.
בעל הדירה טען בתגובה כי במועד החתימה על הסכם השכירות הוא לא ידע על קיומו של צו ההריסה, שנמסר לו על דרך של הדבקה בנכס כשלושה ימים לאחר מועד החתימה. לטענתו, טרם החתימה על הסכם השכירות הוא קיבל הודעה מהרשויות על הצורך בשיפוץ המבנה, ופעל בהתאם כך שהמושכר היה ראוי למגורים. עם קבלת צו ההריסה פעל הנתבע בדרכים משפטיות לביטולו וניסה להביא לביטול הסכם השכירות עם מולר שטרם עברה לדירה. עוד טען הנתבע כי הוא פעל בתום לב וכי מולר הסכימה להישאר בדירה עד להחלטה סופית שתתקבל על ידי בית המשפט.
הרשם הבכיר יגאל נמרודי קיבל את התביעה בחלקה וקבע כי בעל הדירה התחייב להשכירה למשך שנה, ובסופו של דבר נמנעה מהתובעת האפשרות לממש את ההתחייבות הנ"ל בשל נסיבות שאינן תלויות בה. הצורך בפינוי המושכר, הטרחה הכרוכה בכך והעלויות הנלוות למעבר לדירה אחרת – כל אלה מזכים את התובעת בפיצוי כספי, בין אם בעל הדירה ידע או גילה לה את מלוא העובדות הרלוונטיות ביחס לדירה ובין אם לאו.
עם זאת, הרשם קבע כי הפיצוי שתבעה מולר הוא גבוה ובלתי סביר, בין היתר לאור דרישתה המקורית לפיצוי בסכום של 4,000 שקל (סכום הגבוה מדמי השכירות החודשיים), שהתקבלה על ידי בעל הדירה. לדעת הרשם, שיעור הפיצוי הראשוני שנדרש מהווה אינדיקציה לשיעור הנזק שהתובעת צפתה והעריכה שייגרם לה.
הרשם נמרודי העמיד את סכום הפיצוי שישולם למולר על סך של 8,000 שקל, בדרך של אומדן, וזאת בהתחשב בכך שחלק מהנזקים, כמו טרחה ועוגמת נפש, אינם ניתנים לכימות, ונזקים נוספים, כגון עלויות ההובלה, לא נתמכו בראיות.
