ביהמ"ש דחה תביעה לפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואים שהגישה אישה נגד גבר נשוי שעמו היתה לה מערכת יחסים וקבע כי הציפייה לשינוי הקשר, שנעדרה אחיזה במציאות, נבעה ממשאלות ליבה ולא מהבטחה כלשהי
בית משפט השלום בתל אביב דחה תביעה לפיצוי של מיליון וחצי שקל בגין הפרת הבטחת נישואים שהגישה אישה נגד גבר נשוי שעמו היתה לה מערכת יחסים, וקבע כי לא הוכחה התחייבות מחייבת לנישואים המצדיקה תשלום פיצויים, וכי הציפייה לנישואים, הנעדרת אחיזה במציאות, נבעה ממשאלות ליבה ולא מהתחייבות כלשהי של הנתבע.
התובעת טענה כי הכירה את הנתבע, המבוגר ממנה ב-22 שנים, כשהיתה בת 16 ונרקמה ביניהם מערכת יחסים אינטימית שנמשכה כשבע שנים, שבמהלכה אף הרתה ממנו אך לבקשתו עברה הפלה להפסקת ההיריון. לטענתה, תחילה הציג עצמו הנתבע כרווק אך עד מהרה התברר לה כי הוא נשוי עם שלושה ילדים. הנתבע סיפר לה במהלך כל שנות הקשר כי בכוונתו לעזוב את אשתו ולהתחתן איתה, אך כשראתה שהקשר ביניהם אינו מתקדם אזרה אומץ ונפרדה ממנו.
לטענת התובעת, לאחר 15 שנים ניצתה האהבה מחדש, אך הפעם היא הבהירה לנתבע בטרם חידשה את הקשר כי היא אינה מתכוונת לבזבז את זמנה אם אין בכוונתו להתחתן איתה. הנתבע הפיג את חששותיה והבהיר לה כי היא אהבת חייו. התובעת ציינה כי השניים חיו במהלך השנים כזוג לכל דבר, הנתבע נהג ללון בביתה מידי יום והבטיח לה כי ברגע שיתחתנו הוא ידאג לפרנסתה וישלם את המשכנתא על דירתה ואת הוצאות הבית.
עוד טענה התובעת כי מאחר שהיא רווקה ללא ילדים, החליטו השניים בהחלטה משותפת שלא להמתין עד לגירושין של הנתבע ולהביא לעולם ילד משותף. היא הרתה לנתבע אך ההיריון הסתיים בהפלה, שגרמה לסיבוך רפואי המונע ממנה להרות בעתיד. לטענתה, במהלך הטיפולים שעברה בעקבות כך, הודיע לה הנתבע כי הוא לא מתכוון לעזוב את אשתו וניתק איתה את הקשר.
התובעת צירפה חוות דעת ממומחה בתחום הפסיכיאטריה באשר למצבה הנפשי ולדיכאון שבו לקתה על רקע התפכחותה מהציפייה להקמת משפחה והולדת ילדים, ומההכרה שרצון זה לעולם לא ימומש.
הנתבע הכחיש את טענותיה של התובעת וטען כי היחסים ביניהם היו מיניים בלבד, בלתי מחייבים ובלתי רצופים, בהסכמה משותפת. לטענתו, התובעת ידעה כל העת שהוא נשוי, וככל שהיו לה ציפיות שהוא יעזוב את אשתו ויינשא לה, הרי שציפיות אלה נבעו ממשאלות ליבה מבלי שהיה להן כל בסיס ריאלי. עוד טען הנתבע כי הוא כלל לא ידע על הריונה של התובעת, וממילא לא קיים עמה יחסים אינטימיים בתקופה הנטענת.
השופטת חנה ינון דחתה את התביעה וקבעה כי התובעת לא עמדה בנטל השכנוע הכבד המוטל עליה להוכיח הבטחת נישואים שהופרה – התובעת לא טענה כי נקבע מועד לחתונה, נעשו הכנות או אף כי היתה הצעת נישואים מפורשת. ראיות נוספות לכך שמערכת היחסים היתה בלתי מחייבת מצאה השופטת בכך שהנתבע לא התגורר עם התובעת באותה דירה ובכך שבינו לבין אשתו לא התנהלו הליכי גירושים בפני פורום כלשהו.
השופטת ציינה כי נסיבות חייה של התובעת, מצערות ככל שיהיו, לא נגרמו בשל התנהגות הנתבע אלא בשל העובדה שמעולם לא היתה לה מערכת יחסים רצינית, אפילו לא בשנים שבהן היתה פרודה מהנתבע והיתה בשיא פוריותה. התובעת היתה יכולה להפסיק את הקשר עם הנתבע אך בחרה שלא לעשות זאת בשל הציפייה הסובייקטיבית, שלא היתה לה אחיזה במציאות, לשינוי היחסים.
השופטת ינון קבעה כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ממון, שכן היא המשיכה בעבודתה ואף רכשה דירה ומכונית. באשר לנזק הנפשי הנטען על ידה קבעה השופטת כי ייתכן שמצבה העגום של התובעת נבע מהעובדה שהיא נותרה רווקה בת 46, ללא בן זוג, ללא ילדים וללא יכולת להרות.
(ת"א 20451-02-11)
