ביהמ"ש החליט לשים סוף למסכת התביעות בין בני זוג הפרודים זה כ-8 שנים לאחר שהבעל עזב לטובת אישה אחרת: "הדעת אינה נותנת שהאישה שעושה הכל כדי לפגוע בתובע תיהנה ללא גבול וסייג מתשלום מזונות"
בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה דחה תביעה לביטול חיובו של התובע במזונות אשתו בנפרד, אך הגביל את המשך התשלום לארבע שנים בלבד, שבמהלכן יוכלו הצדדים לסיים את ההליכים המשפטיים ביניהם ולהתיר את הנישואים שכבר מזמן רוקנו מתוכן.
התובע עזב את הבית ועבר להתגורר עם אישה אחרת לאחר 22 שנות נישואים. מאותה עת, החלה מסכת תביעות ארוכה וסבוכה בין בני הזוג, "עד כי דומה שלא נמצא ולו הליך משפטי אחד הנזכר בספרי החוק והדין שלא אחז בו צד כנגד משנהו", כפי שצוין בפסק הדין. למרות זאת, לא ויתרה האישה על הציפייה שבעלה ישוב אליה והגישה תביעה לשלום בית. נחישותה של האישה הצליחה לשכנע את בית הדין הרבני בתל אביב, שדחה את תביעת הגירושין שהגיש הבעל וקבע כי עליו לעזוב את הפילגש שלו ולחזור לחיק אשת נעוריו.
מאחר שהצדדים נותרו נשואים זה לזה, חייב בית המשפט את הבעל לשאת במזונותיה של אשתו בסכום חודשי של 1,500 שקל לחודש וכן במחצית מהוצאותיה הרפואיות. בחלוף הזמן, הגיש הבעל תביעה להפחתת חיובו במזונות. פחות משנה לאחר מכן הגיש תביעה נוספת שבה עתר לביטול החיוב במזונות, הן מחמת הרעה במצבו הרפואי ובכושר השתכרותו והן לאור העובדה שהאישה החלה לעבוד כנהגת מונית באופן שיש ביכולתה לכסות את הוצאותיה. לטענת הבעל, השניים פרודים כבר כשמונה שנים ונישואיהם קיימים "על הנייר בלבד" – הוא חי עם אישה אחרת ואין בכוונתו לחזור לאשתו נוכח שנאתו העמוקה אליה, ומאחר שהאישה מסרבת לקבל את גיטה ולשחרר אותו לדרכו, ראוי לבטל את חיובו במזונותיה.
השופט צבי ויצמן דחה את התביעה אך הגביל את תשלום המזונות לארבע שנים בלבד, שבמהלכן תוכל האישה למצות את תביעותיה הרכושיות נגד התובע ולבסס את עצמה כלכלית כך שלא תזדקק עוד לתמיכתו.
השופט ציין כי נוכח קבלת תביעת שלום הבית שהגישה האישה בבית הדין הרבני, נראה כי פירוק היחסים נעשה באשמת הבעל. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהנסיבות הנוספות, בהן הפירוד המוחלט במשך כשמונה שנים, שבמהלכן פתחה האישה אינספור הליכים שונים נגד בעלה, הנובעים בבירור מרצונה להציק לו ולנקום בו ולא מרצונה להתפייס איתו. "הדעת אינה נותנת שהנתבעת תעשה הכל על מנת לפגוע בתובע ובכל זאת תיהנה ללא גבול וסייג משתלום מזונות המשולם על ידו", כתב השופט ויצמן בפסק הדין. "פירודם של הצדדים נגרם אמנם מראשיתו בשל בגידת התובע, ואולם כעת, משחלפו השנים והאיבה שבין הצדדים אך עולה וגוברת, הרי שבחינת הסוגיה דרך פריזמת תום הלב מחייבת כי חיובי המזונות ייקצבו בזמן ולא יימשכו לאין קץ".
השופט ויצמן דחה את טענות התובע לפגיעה בכושר השתכרותו וקבע כי לאור רמת החיים שבה הוא חי והנכסים שברשותו, נראה שגם במצבו הרפואי הנוכחי יש בידיו די הכנסה כדי לעמוד בתשלום המזונות המינימלי שבו חויב. השופט קיבל את טענת האישה כי היא משתכרת מעבודתה כנהגת מונית 3,200 שקל בלבד, ומנגד קבע כי הוצאותיה העומדות על 4,300 שקל בחודש וכוללות הוצאות על סיגריות, קוסמטיקה ומספרה – נראות סבירות. על כן, הותיר השופט את חיובו של הבעל במזונות האישה על סכום של 1,100 שקל בחודש, שיהוו השלמה לסכום שהיא משתכרת בעצמה, אך הגביל כאמור את תשלום המזונות למשך ארבע שנים נוספות בלבד.
