הבעל טען כי תרומתה של אשתו למימון הדירה היתה שולית וכי עיקר הכספים הגיעו מתוך כספים שצבר טרם הנישואים. ביהמ"ש: "כשנכס נרשם על שם שני בני הזוג בחלקים שווים – התרומה העודפת נחשבת למתנה"
העובדה שהבעל השקיע סכום גבוה יותר מהאישה למימון רכישת דירת המגורים אינה מקנה לו זכות לקבל חלק גדול יותר מהדירה הרשומה על שם שניהם בעת הגירושין, כך קבע בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע. השופטת גאולה לוין ציינה כי העובדה שבני הזוג רשמו את הדירה על שם שניהם בחלקים שווים משמעותה שההשקעה העודפת של הבעל כמוה כמתנה שהעניק לאשתו, והוא אינו יכול לדרוש אותה כעת בחזרה.
בני הזוג רכשו את הדירה בבאר שבע כחצי שנה טרם נישואיהם. לצורך רכישת הדירה נטלו משכנתא משותפת בסכום של 336 אלף שקל, והחזרי המשכנתא שולמו מחשבונו של הבעל שהפך לחשבון משותף.
בתביעה שהגיש טען הבעל כי יש לחלק את הזכויות בדירה כך שהוא יקבל 80% ממנה והאישה תקבל 20% בלבד, מאחר שלטענתו, הוא תרם את עיקר המימון לרכישתה מתוך החסכונות שצבר טרם הנישואים בסכום של 119 אלף שקל. הבעל הוסיף כי הוא מימן שיפוצים ושיפורים בדירה בסכום נוסף של 60 אלף שקל מתוך כספים שהיו לו לפני הנישואים וכספים נוספים שקיבל מאביו במתנה. לעומת זאת, תרומתה של האישה לרכישת הדירה היתה שולית ועמדה על סכום של 25 אלף שקל בלבד שהתקבלו במתנה מהוריה, ולא נעשה על ידה דבר שבגינו היא זכאית לצאת עם תמורה עודפת על השקעתה בפועל.
עוד טען הבעל כי הוא צירף את אשתו כבעלים בדירה בחלקים שווים רק מתוך מחשבה ואמונה שהוא יקים איתה בית ומשפחה. לטענתו, הוא לא היה עושה זאת אילו היה מעלה בדעתו שאשתו תפרק את הנישואים תוך שנה וחצי ותנהל קשר אינטימי עם גבר אחר.
השופטת גאולה לוין דחתה את התביעה וקבעה כי זכויותיה של האישה אינן נובעות ממשטר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון (או חזקת השיתוף), אלא מהתקשרותה הישירה בהסכם רכישת הדירה ורישומה כבעלת זכויות בה. החריגים הקבועים בחוק המאפשרים בנסיבות יוצאות דופן שלא להקנות זכויות בנכס הרשום על שם בן זוג אחד בלבד לבן הזוג השני אינם מאפשרים שלילת זכויות בנכס הרשום על שם שני בני הזוג.
במקרה זה, קבעה השופטת לוין כי הבעל לא הרים את הנטל הכבד המוטל עליו להוכיח כי הרישום אינו משקף את הבעלות האמיתית בדירה. השופטת הדגישה כי כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, ההנחה היא שהם התכוונה לאיזון ולשוויון ביניהם, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה לצד השני, וזה גם הדין ביחס לכספים שהשקיע הבעל, לטענתו, בשיפוצים בדירה. על כן, הטענה כי חלקו של הבעל בהון העצמי ששימש לרכישת הדירה עלה משמעותית על חלקה של האישה אינה מובילה להקטנת חלקה בדירה.
השופטת לוין דחתה את טענת הבעל כי הסכמתו לשיתוף התבססה על מצגי שווא ומרמה מצד האישה בנוגע לרצונה לקשור את גורלה בגורלו לאורך שנים. זאת, לאור העובדה שזכויותיה של האישה בדירה אינן נובעות מהנישואים אלא מכוח היותה צד להסכם הרכישה ורישום הזכויות על שמה. השופטת העירה כי בפסיקה הושרש העיקרון שלא מענישים בן זוג על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש, והבעל לא הצביע ולו על תקדים אחד שבו נשללו זכויות קנייניות רק על בסיס עיקרון תום הלב, מבלי שנלווה לכך הסכם מפורש או משתמע.
