חדשות

המערערת טענה כי ההחלטה מעבירה מסר שלילי לפיו מותר להתחמק מתשלום מלוא האגרה. ביהמ"ש: העמדת סכום תביעה לצרכי אגרה על סכום נמוך מהנזק הנטען אינה "טקטיקה נפסדת", אלא חלק מאומנותו של עוה"ד

בית המשפט העליון חייב מערערת בהוצאות בסך של 5,000 שקל לטובת אוצר המדינה בשל ערעור מיותר על החלטת בית המשפט המחוזי לאשר לתובעת לתקן את סכום התביעה.

המשיבה בערעור, חברת נוי חשמל ובקרה, היא חברה קבלנית שביצעה עבודות עבור המערערת, חברת אלקו התקנות ושירותים, שבגינן הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי לתשלום כספים שלא שולמו לה.

נוי חשמל ובקרה העמידה את סכום התביעה על סך של 3 מיליון שקל, לדבריה משיקולי אגרה, כאשר בכתב התביעה ציינה כי יתרת חובה של אלקו כלפיה עומדת על 4.8 מיליון שקל. כשלושה חודשים לאחר מכן ביקשה נוי חשמל ובקרה לתקן את סכום התביעה על מנת להעמידה על מלוא החוב הנטען. אלקו התנגדה לבקשה, אך בית המשפט המחוזי התיר את התיקון.

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי טרם הוחל בשמיעת הראיות וכי מדובר בתיקון של סכום התביעה בלבד, סכום שצוין עוד בכתב התביעה כמשקף את מלוא הנזק הנטען. בית המשפט ציין עוד את הנטייה הרווחת של בתי המשפט לאפשר תיקון כתבי טענות, לפעמים גם בשלבים מאוחרים של הדיון, ואפילו לאחר שמיעת ההוכחות, ובלבד שלא ייגרם לצד השני עוול בלתי הפיך עקב התיקון שלא ניתן לפצותו בכסף. במקרה זה, קבע בית המשפט, התיקון לא עתיד ליצור יתרון דיוני לתובעת או עוול לנתבעת, ולכן אין מניעה לקבל את הבקשה.

על החלטה זו הגישה אלקו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בטענה שחברת נוי התנהלה ב"טקטיקה נפסדת" – קרי, "לנופף בתביעות בסכומי עתק ולשלם אגרה מינימלית, ורק ברגע האחרון ממש להחליט אם ובכמה להגדיל את סכום התביעה". לטענתה, הגושפנקא שנתן בית המשפט המחוזי להתנהלות זו מעבירה מסר שלילי למתדיינים לפיו אין צורך לשלם אגרה בגין מלוא סכום התביעה, דבר המקפח את מערכת המשפט שהאגרות מהוות מקור לקיומה ולתפקודה התקין.

עוד טענה אלקו כי למשיבה לא היתה סיבה שלא להגיש את תביעתה מלכתחילה על מלוא סכום נזקיה הנטען, תוך שהיא תוקפת באריכות ובחריפות את ה"תעלולים הדיוניים הפסולים שתכליתם התחמקות מתשלום אגרה".

השופט נעם סולברג דחה את בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט המחוזי וקבע כי הבקשה לוקה בהגזמה יתרה. "לא ראיתי הצדקה לבקש תגובה מאת המשיבה. מדובר בעניין שנתון במובהק לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומכל מקום לא נפל בהחלטתה פגם", כתב השופט בהחלטתו.

"מוטב היה אלמלא הוגשה בקשת הרשות לערער", הוסיף השופט סולברג. "העמדת סכום תביעה 'לצרכי אגרה' על סכום נמוך מהנזק הנטען, היא כשלעצמה איננה פסולה ואיננה 'טקטיקה נפסדת' כטענת המבקשת. יש לה יתרונות וחסרונות. אומנותו של עורך הדין היא לשקול סיכונים וסיכויים, להחליט אימתי לנקוט בדרך זו, היכן היא מועילה ללקוחו, מתי היא לגיטימית ובאילו נסיבות מן הראוי להימנע ממנה".

השופט מתח ביקורת על החלטת המבקשת שלא להסכים לתיקון כתב התביעה ולעתור בתשובתה לעניין ההוצאות, ותחת זאת להגיש בקשה המחזיקה 12 עמודים בלשון תקיפה, שעליה נוספו 150 עמודי נספחים. "נמצאנו משחיתים זמן על הטפל במקום להקדישו לעיקר", העיר השופט. "לא היתה הצדקה לזמן השיפוטי שירד לטמיון, ולפיכך תשלם המבקשת לאוצר המדינה הוצאות בסך של 5,000 שקל".

(רע"א 1927/13)