רוב של חמישה מול ארבעה שופטים הכריע בדיון נוסף בעתירתה של עובדת זרה שהועסקה בסיעוד ומשק בית נגד הקביעה כי החוק אינו חל על עובדים סיעודיים: "ההסדר הראוי לגבי עובדים אלה צריך להיקבע על ידי המחוקק"
הרכב של תשעה שופטי בג"צ דחה ברוב של חמישה נגד ארבעה עתירה בדיון נוסף נגד קביעה קודמת לפיה חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובדי סיעוד, ועל כן אלו אינם זכאים לגמול שעות נוספות. דעת הרוב סברה כי בשל מורכבותה של הסוגיה, עליה להיות מוכרעת על ידי המחוקק, ואילו דעת המיעוט קבעה כי משעה שהליכי החקיקה מתעכבים, יש לקבוע כי החוק חל על אותם עובדים. דעה נוספת שנשמעה היתה שהחוק אמנם אינו חל, אך בשל עקרונות של צדק יש לקבוע גמול גלובאלי לעובדי הסיעוד בשיעור מסוים מעבר לשכר המינימום.
העותרת, יולנדה גלוטן, היתה עובדת זרה מהפיליפינים שהועסקה בעבודות סיעוד ומשק בית במשך כשנה. בתקופה זו התגוררה העותרת בביתה של המטופלת ועיקר תפקידה היה השגחה עליה במשך כל שעות היממה.
לאחר סיום העסקתה הגישה גלוטן תביעה לבית הדין האזורי לעבודה לקבלת זכויות נוספות וכן גמול שעות נוספות, אך בית הדין קבע כי היא אינה זכאית לשעות נוספות, שכן בין הצדדים שררו יחסי אמון, ולפיכך חל החריג שבסעיף 30(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה המוציא העסקה כזו מתחולת החוק. גלוטן ערערה לבית הדין הארצי, שקבע בדעת רוב כי חוק שעות עבודה ומנוחה אכן לא חל על העותרת מכוח החריגים הקבועים בו, היות שמדובר בתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון, וכן מאחר שלא מתאפשר למעביד פיקוח על שעות העבודה והמנוחה של העובד.
גם בג"צ דחה את עתירתה של גלוטן נגד החלטת בית הדין הארצי, וקבע כי תבנית ההעסקה הייחודית בתחום הסיעוד אינה עומדת מלכתחילה בקנה אחד עם תכליתו של חוק שעות עבודה ומנוחה – הבטחת איזון ראוי בין השעות אותן מקדיש העובד לעבודתו לבין שעות הפנאי שלו. עוד נפסק כי מתכונת העסקה זו גם אינה מתיישבת עם הוראות מרכזיות בחוק שתכליתן הסדרה בסיסית של אורכו וטיבו של יום ושבוע העבודה. זאת, לאור העובדה שחלק עיקרי מתפקידם של עובדים אלו הוא השגחה על המטופל במשך כל שעות היממה באופן החורג מהמגבלות הקבועות בחוק.
עם זאת, פסק הדין של בג"צ לא הכריע באופן חד משמעי בשאלת תחולתם של החריגים בחוק על עובדי הסיעוד, ועל כן הובא העניין לדיון נוסף בהרכב מורחב של תשעה שופטים.
בדיון הנוסף נדחתה העתירה ברוב של חמישה שופטים נגד ארבעה, ונקבע כי הסוגיה המדוברת היא קשה וסבוכה, ולכן הדיון בה והתווית ההסדר הראוי בעניין זה דורש ידע מקצועי רחב ומקיף שאינו מצוי בידי בית המשפט אלא בידי המחוקק. על כן, נקבע כי אין לסטות מההכרעה שנקבעה בדיון המקורי בבג"צ שלפיה החוק אינו חל על עובדי הסיעוד.
נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס התייחס לפתרון שהציע היועץ המשפטי לממשלה, לפיו חישוב השעות הנוספות יתברר בכל מקרה לגופו, אך סבר כי פתרון זה עלול ליצור מעמסה כבדה על המטופלים הסיעודיים, מה עוד שגם בתי הדין לעבודה עדיין לא גיבשו את המסקנה המשפטית הראויה בסוגיה זו.
לדעה זו הצטרף גם השופט אליקים רובינשטיין, שהדגיש כי הסוגיה מעלה צורך להכריע ב"מאבק" בין שתי קבוצות מוחלשות הזקוקות להגנה, כך שבכל מקרה תיפגע אחת מהן.
מנגד, עמדת המיעוט שאותה הובילה השופטת עדנה ארבל, ואליה הצטרפו השופטות מרים נאור ואסתר חיות, היתה כי לאור העובדה שהליך החקיקה בעניין זה מתעכב, ראוי כי בית המשפט יתערב וימנע את המשך הפגיעה בעובדים הסיעודיים, המצויים במדרג החלש ביותר במדינת ישראל.
דעה נוספת שנשמעה בפסק הדין הייתה זו של השופט ניל הנדל, שסבר כי חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על עובדי סיעוד, אולם לא בשל החריגים הקבועים בו אלא בשל קושי יישומי להחילו על תפקיד שאינו תואם את הוראותיו הבסיסיות. עם זאת, לדבריו, בינתיים נוצר מצב שבו אותם עובדים נותרים חסרי הגנה, עניין המקבל משנה תוקף לאור העובדה שמדובר בקבוצה נעדרת קול וייצוג המתקשה לעמוד על זכויותיה ולהפעיל לחץ אצל גורמים בעלי השפעה.
לשיטתו של השופט הנדל, יש להפעיל פיתרון ביניים שבמסגרתו יוענק גמול גלובאלי בשיעור של 20% מעבר לשכר המינימום לכל עובד, המתחייב לאור תכליתה של חקיקת המגן, שהיא להגן על העובד הנתון באופן מובנה בעמדה חלשה במערכת יחסיו עם המעביד.
(דנג"ץ 10007/09)
