בשנים האחרונות רווחת התופעה של נשים המנצלות את צווי ההגנה הניתנים בקלות על ידי בתי המשפט כדי לצבור נקודות זכות בהליך הגירושין ובחלוקת הרכוש
החוק למניעת אלימות במשפחה משנת 1991 נועד להגן על בן משפחה מפני בן משפחה אחר הנוהג כלפיו באלימות, מילולית או פיזית. החוק בא לעולם על רקע רצונו של המחוקק "להקל על מצוקתם של נשים וילדים הסובלים תחת ידו הקשה של בן משפחה אלים", אך הוא הפך להיות כלי תקיפה בידי נשים במסגרת הליכי הגירושין.
החוק מאפשר לבית המשפט להעניק סעד מיידי ולהרחיק בן זוג אלים מבני משפחתו באמצעות צו הגנה למשך שבעה ימים במעמד צד אחד, מבלי לשמוע את הצד השני (לרוב הבעל), וזאת עד לקיום דיון במעמד שני הצדדים.
בית המשפט נשען בהחלטתו על תצהירי המבקשת והבעל. לעיתים רחוקות, יסכים בית המשפט לשמוע בעל פה את שני הצדדים ואף יאפשר לחקור כל צד על תצהירו. בסיום הדיון רשאי בית המשפט להאריך את צו ההגנה בשלושה חודשים נוספים. בית המשפט רשאי להאריך הצו שוב, ובלבד שתוקפו הכולל לא יעלה על שישה חודשים. במסגרת צו ההגנה, רשאי בית המשפט לצוות על המשיב שלא להיכנס לביתו, למקום העבודה של המבקשת, לאסור על הטרדת המבקשת וכן לאסור עליו מלהחזיק נשק.
היד הקלה של בתי המשפט
ריכוך סדרי הדין ועוצמת הראיות הנמוכה הנדרשת להוצאת צווי הגנה הביאה לכך שבשנים האחרונות בני זוג, בעיקר נשים, מנצלים את קלות ההליך כדי להשיג נקודות זכות במלחמת הגירושין. במקרים רבים מבקשת האישה להרחיק את בן זוגה, לא בגלל שהוא מסוכן לה, אלא כדי לצבור יתרון בהליך הגירושין ובחלוקת הרכוש. פעמים רבות פועלים הצדדים כך בעצת עורכי דינם, אשר מפנים את לקוחותיהם להתלונן במשטרה או לחילופין, להוציא נגד בן הזוג צו הגנה, תוך ניצול החשיבה הרווחת בבתי המשפט לפיה האישה היא הקורבן הזקוקה להגנה. כך, למעשה, הפך להיות צו ההגנה ל"כלי תקיפה" בידי האישה במסגרת הגירושין.
פעמים רבות אישה הרוצה למנוע מבעלה לראות את ילדיהם (ולהיפך) תתלונן במשטרה אודות מעשי אלימות כלפיה וכלפי הילדים. תלונה דומה עשויה להיות מוגשת גם במקרה אחר, כאשר נאלצים בני הזוג למכור את דירת מגוריהם במסגרת חלוקת הרכוש המשותפת. כל עוד לא חולק הרכוש בין בני הזוג, הליך שיכול להימשך שנים במקרים של גירושין מרים, בני הזוג רשאים להמשיך לגור בדירתם המשותפת. פירוק השיתוף בדירת המגורים הוא הליך קשה, כלכלית ונפשית, בעיקר כאשר לבני הזוג ילדים. כאשר האישה איננה מעוניינת לעזוב את ביתה ולעבור לגור בשכירות, היא תעדיף לדחות את מכירת הדירה המשותפת. הדרך הקלה והנוחה לדחות מכירת הדירה היא להרחיק את הבעל מהבית לתקופה ממושכת.
מוקש פירוק השיתוף בדירה
כך היה במקרה של בני הזוג משה ומרים, המצויים שנים רבות בהליך גירושין סוער שאותו יזם משה. במסגרת הסכם הגירושין, הסכימו השניים למכור הדירה ולהחזיר חובותיהם, כאשר היתרה תחולק שווה בשווה. מרים, שסירבה לתת גט לבעלה במשך שנים, לא הסכימה להשלים עם העובדה שתצטרך לצאת מביתה והרחיקה קונים פוטנציאלים שהביא משה. בחודש יולי 2012 הביא משה הביתה מתווך דירות, ובתגובה מרים נכנסה לחדר השינה ונעלה עצמה. כשהמתווך יצא מביתם, התקשרה מרים למשטרה וטענה כי משה איים עליה. לאחר חקירה קצרה בתחנת המשטרה, ולמרות שהכחיש הדברים, הורחק משה מביתו למשך סוף השבוע. בינתיים פנתה מרים לבית המשפט לענייני משפחה וחזרה, בשינויים קלים, על תלונתה במשטרה. בו במקום, בדיון שנערך במעמד צד אחד בלבד, הורתה השופטת על הרחקתו למשך 7 ימים.
לאחר שבוע ימים נערך דיון במעמד שני הצדדים. לרוב, השופטים עצמם לוחצים על הבעל להסכים לצו ההרחקה, מבלי שיוכל לחקור את האישה על תצהירה. אך למזלו של משה, הכחשתו העיקשת הביאה לכך שהתקיים דיון בו נחקרה מרים על ידי עורכי דינו. במהלך עדותה נתגלו סתירות רבות והיא לא הסכימה להסביר כיצד למרות "חששה" מפני בעלה, היא מסרבת לתת לו גט. זה הספיק לשופט כדי לקבוע שמשה אינו מהווה סכנה ומלכתחילה לא היה מקום "לא לתלונה ולא להוצאת צו הגנה".
למרבה הצער, תוצאה זו נדירה במחוזותינו. כאמור, במקרים רבים מוצאים צווי הגנה מבלי לתת הזדמנות לחקור את האישה אודות גרסתה, וכך נפגע הבעל מסנקציות קשות.
צווי ההגנה חשובים, אך טוב יעשו בתי המשפט אם יבררו גרסת האישה, בטרם יורו על הרחקתו של אדם מביתו.
* עו"ד שרית גולן-שטיינברג היא מנהלת הקליניקות המשפטיות במרכז אקדמי כרמל
