מנהל חברה שלח חוקרים פרטיים כדי לבדוק האם אישורי מחלה שהציגה עובדת אכן משקפים את המציאות. ביה"ד: "עיקוב ובילוש כשלעצמם, שאינם נעשים באופן שיש בו כדי להטריד, אינם מהווים הפרה של החוק"
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה תביעתה של גרפיקאית להכיר בהתפטרותה כהתפטרות בדין מפוטר בשל מעקב שביצע אחריה המעביד באמצעות חוקרים פרטיים, על רקע חשדותיו כי אישורי המחלה שהציגה אינם משקפים את המציאות. בית הדין קבע כי התובעת לא הוכיחה קשר בין התפטרותה לביצוע המעקבים, ודחה את תביעתה לפיצויים על הפגיעה בפרטיותה, שכן המעקב היה לגיטימי בנסיבות העניין, ומאחר שהתובעת צולמה ברשות הרבים.
התובעת, רויטל סלם, עבדה כגרפיקאית ומנהלת סטודיו בחברת עיצובים גרפיקה ותקשורת. בשלב מסוים הודיע מנהל החברה לסלם כי עקב קשיים כלכליים הוא החליט להעביר את פעילות החברה לביתו הפרטי, ועל כן הציע לה לסיים את עבודתה ולקבל פיצויי פיטורים. בפועל, המשיכה סלם לעבוד בחברה, אך באחד הימים פנתה לקופת חולים עקב כאבים בחזה, ומאותו מועד לא התייצבה עוד לעבודה אלא שלחה אישורי מחלה המציינים כי היא שברה צלע.
החברה, שחשדה שאישורי המחלה אינם אמיתיים, פנתה למשרד חקירות לשם בדיקת הנושא, וזה ביצע מעקבים אחרי סלם. לאחר שדו"חות החוקרים הוצגו בפניה, שלחה סלם באמצעות עורכת דינה מכתבה לחברה שלפיו יש לה אישורי מחלה לימים נוספים. בתגובה, השיבה החברה במכתב המפרט את יתרת ימי המחלה שלזכותה של סלם והוסיפה כי היא ממתינה לשובה לעבודה בסיומם. כשבוע וחצי לאחר מכן, מסרה סלם לחברה הודעת התפטרות עקב החלטת החברה לשלוח חוקר פרטי שיעקוב אחריה, והגישה את התביעה בדרישה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי מחלה ופיצויי הלנה, פיצוי בגין עוגמת נפש ופיצוי לפי חוק הגנת הפרטיות.
השופטת דגית ויסמן דחתה את התביעה וקבעה כי על מנת שעובד יהא זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק, עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו או נסיבות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, וכן להוכיח שהתפטר בשל כך ונתן למעבידו התראה סבירה לתקן את הפגם ככל הניתן. בנסיבות מסוימות, כאשר מתברר לעובד שהמעביד בולש אחריו מחוץ לחצרי המפעל, ניתן יהיה להכיר בכך כפגיעה המצדיקה התפטרות ללא מתן התראה למעביד, אך במקרה זה, קבעה השופטת, הקשר בין המעקב לבין התפטרותה של סלם היה מלאכותי בלבד, ולא היווה את הסיבה להתפטרותה.
השופטת ויסמן ציינה כי מהראיות שהוצגו עלה שהיחסים בין הצדדים החלו להידרדר עוד קודם למחלתה של סלם, על רקע מצבה הכלכלי של החברה וסירובה להבטיח פיצויי פיטורים אם תתפטר. עוד עלה כי סלם אמרה לחברותיה ולעובדות אחרות שהיא "מיצתה את עצמה" וכי אין בכוונתה לשוב לאחר חופשת המחלה. בנוסף, סלם לא נענתה לדרישת החברה להמציא לה אישור מרופא תעסוקתי, והמסמכים הרפואיים שהגישה לא תמכו בטענותיה בדבר שבר בצלעות אלא ציינו כאבים בלבד.
עוד נקבע כי החוקרים התחקו אחר סלם ברשות הרבים, באופן שאינו עולה כדי הטרדה על פי חוק הגנת הפרטיות. השופטת ויסמן הביעה את עמדתה לפיה עיקוב ובילוש כשלעצמם, שאינם נעשים באופן שיש בו כדי להטריד, אינם מהווים הפרה של חוק הגנת הפרטיות. קבלת טענותיה של סלם בהקשר זה תהיה לא רק מנוגדת ללשון החוק, אלא גם תצמצם מבחינה מעשית את פעילותם של חוקרים פרטיים עד כדי ביטולה והוצאתה מחוץ לחוק. בנסיבות אלו, קבעה השופטת, החברה פעלה בתום לב כשביררה את מצבה של סלם בעת מחלתה.
