ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה על זיכויו מהריגה של צעיר שהשתתף במרוץ מכוניות וקבע כי חובה על נהג המשתתף במרוץ בלתי חוקי לצפות את מותו של אחד המשתתפים
שלושה צעירים קיימו ביניהם מרוץ מכוניות בשני רכבים. במהלך הסבב השלישי התנגש אחד הרכבים בקיר, ושניים מהמשתתפים נהרגו. המשתתף השלישי, שנהג ברכב אחר, הואשם בין היתר בהריגתם, אך זוכה בבית המשפט המחוזי לנוער והורשע בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה על הזיכוי מההריגה, וקבע כי חובה על נהג המשתתף במרוץ מכוניות בלתי חוקי לצפות את אפשרות מותו של אחד המשתתפים או של משתמש תמים בדרך. זאת, בין היתר לאור הסיכון הטמון במרוצים מסוג זה, הצורך בהרתעה מהם, ועל אף האוטונומיה של המשתתפים. עונשו של הנהג, שהיה בתקופה הרלוונטית קטין בן 17, הוחמר באופן קל בלבד, והוא ירצה 16 חודשי מאסר.
על פי הנטען בכתב האישום, הנהג המורשע רכש מכונית והתקין בה שיפורים שאפשרו האצה מהירה יותר של הרכב, ונהג ברכב אף שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה, ואף הציע לאנשים שונים לערוך עמם תחרות מכוניות תמורת פרס כספי לזוכה.
באירוע הנדון, הציע הנהג לשני אנשים שעבדו עמו לערוך תחרות רכבים בכביש. לאחר ששתי תחרויות בין השלושה לא הוכרעו, ערכו תחרות נוספת, במהלכה נהג המערער במכוניתו והשניים האחרים ברכב שני. שני הרכבים נסעו במהירות של כ-160 קמ"ש, אולם לקראת סוף התחרות איבד הנהג ברכב השני את השליטה ברכבו בשל המהירות המופרזת, עלה על אי תנועה, עף באוויר ולבסוף הוטח בקיר. כתוצאה מהתאונה, נהרגו שני הנוסעים ברכב.
בית המשפט המחוזי לנוער זיכה את הנהג מעבירה של הריגה והרשיע אותו תחת זאת בסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. על הנהג נגזרו שנת מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי ושלילת רישיון נהיגה למשך 12 שנים. המדינה הגישה ערעור לבית המשפט העליון על הזיכוי מעבירת ההריגה, ואילו הנהג הגיש ערעור על חומרת עונשו.
השופטת עדנה ארבל קיבלה את ערעור המדינה וקבעה כי במסגרת מבחן הקשר הסיבתי המשפטי, יש לבחון אם ניתן וצריך היה לצפות באורח סביר את התוצאה, בין היתר באמצעות בחינת שיקולים נורמטיביים, כגון האם קיים ערך חיובי בפעילות נשוא האישום או צורך בהרתעה מפני אותה פעילות, והאם יש בסיכון שנלקח כדי לסכן רק את נוטלי הסיכון עצמם, או שמא גם לאנשים אחרים.
במקרה זה קבעה השופטת כי בסיטואציה של מרוצי מכוניות, מתקיים ככלל קשר סיבתי משפטי בין השתתפותו של נהג במרוץ מכוניות לבין מותו של כל אחד מהמשתפים האחרים או של משתמשי דרך תמימים. השופטת ארבל ציינה כי מרוץ מכוניות לא חוקי הוא פעילות שאין כל ערך חיובי בצידה ואין נסיבות שיצדיקו את קיומה.
השופטת סברה אמנם כי האוטונומיה של הגורם הנפגע בלקיחת הסיכון היא אמנם שיקול משמעותי לאי הטלת אחריות פלילית על משתתף אחר במשחק, אולם אין מדובר בשיקול היחיד ויש לבחון אותו בהתאם לנסיבות העניין וליתר השיקולים שהוזכרו.
במקרה זה נקבע כי מתקיים קשר סיבתי בין התנהגות המערער לתוצאה, וכן התקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה, שכן מודעותו של המערער לטיב התנהגותו ולנסיבותיה אינה מוטלת בספק. עוד צוין כי על אף שהמערער היה קטין בעת האירועים, הוא היה על סף בגירות, ולא ניתן לומר כי שוכנע נגד רצונו להצטרף למרוץ. המערער נהג ללא רישיון וללא ביטוח, ברכב בו התקין שיפורים אסורים שנועדו לגרום לו להאיץ את נסיעת המכונית. כל אלו, לדעת בית המשפט, מצדיקים לקבוע כי התקיים קשר סיבתי משפטי במקרה זה, ועל כן יש להרשיע את המערער בהריגה.
עוד נקבע כי הרשעתו של המערער בהריגה מצדיקה החמרה מסוימת בעונשו, אך עם זאת אין למצות עמו את הדין נוכח העובדה שמדובר במקרה ראשון מסוגו שנדון בבית המשפט העליון, ונוכח נסיבותיו האישיות של המערער – גילו הצעיר, היעדר עבר פלילי והשתתפותו בהליך שיקום. לאור האמור, העמיד בית המשפט את עונשו על 16 חודשי מאסר בפועל.
תוצאה זו התקבלה על דעתם של השופטים עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין. השופט ניל הנדל, עם זאת, נותר בדעת מיעוט. לדבריו, על אף שחומרתם של "משחקים מסוכנים" אינה מוטלת בספק, הרשעת משתתף אחד בהריגת משתתף אחר שנכנס לסיכון ופעל בו באופן אוטונומי איננה הולמת את המעשה, והעבירה הרלוונטית צריכה להיות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שבכוחה להשיג את ההרתעה הנדרשת, בכפוף להחמרה בענישה והטלת עונש הולם בנסיבות העניין.
