חדשות

הגננות הסבירו כי ביקשו לעצור את חרושת השמועות על נסיבות עזיבתו של הבן ועל גירושי הוריו. ביהמ"ש קבע כי מדובר בסכסוך פרטי וכי הן לא הוכיחו כי אכן הוטרדו מינית, בין היתר מאחר שלא התלוננו על כך במשטרה

בית משפט השלום בתל אביב חייב מנהלת גן וגננת בגן בתל אביב לשלם 10,000 שקל לאביו של אחד הילדים לאחר שכתבו במכתב להורים כי ילדו הוצא מהגן מאחר שהוא הטריד אותן מינית. השופטת חנה ינון קבעה כי הדברים אכן מהווים לשון הרע וכי לא קמו לנתבעות הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב שבחוק.

לטענת התובע,שיוצג על ידי עו"ד שלומי וינברג, רעייתו עזבה את הבית עם ילדיהם ללא הודעה מוקדמת. באותו היום הוא התקשר לגננת וזו טענה כי אינה יודעת דבר על כך ואינה רוצה להיות מעורבת. למחרת התקשר פעם נוספת כדי לברר אם בנו הגיע לגן ונענה בשלילה. לאחר שהביע את מורת רוחו מהעובדה כי לא יודע על היעדרותו המתוכננת של הבן מהגן, שלחה לו הגננת מסרון שבו טענה כי מאחר שהוא איים עליה והטריד אותה ואת צוות הגן, הוא מתבקש שלא ליצור עמם קשר. בעקבות כך, לטענת התובע, הוא ניתק קשר עם הגננת, אך חרף זאת הוחלט לסלק את בנו מהגן ולשלוח הודעת דוא"ל להורי הילדים שבה צוין כי הוא הטריד מינית את צוות הגן, התקשר ואיים "בסגנון אלים" והתבטא בסגנון לא ראוי ליד הילדים, כי רעייתו מתגרשת ממנו וכי היא הוציא את הילדים בחטף מהדירה.

מנהלת הגן טענה מנגד כי מהרגע הראשון להיכרותה עם התובע, התרשמה כי מדובר באדם וולגרי, גס רוח וחסר התחשבות. לדבריה, התובע נהג לשלוח מבטים ארוכים ומשתהים באיברים הצנועים של צוות הגן ולהעיר הערות בעלות אופי מיני בוטה ליד הצוות והילדים, באופן שנוכחותו בגן הפכה להיות צורמת ופוגענית.

עוד נטען כי לאחר עזיבתה של אשתו את הבית יצר התובע קשר עם הגן מספר פעמים והתנהל בצורה מאיימת כלפי מנהלת הגן. לטענתה, היא חששה כי לא תוכל לנהל את הגן באווירה של חרדה תמידית מהתנהגותו של האב ואף חששה כי הוא יופיע וינסה לקחת בכוח את בנו מהגן. לכן, הגיעה למסקנה כי אין מנוס אלא להיפרד מהבן, ועל כן נשלחה הודעת דוא"ל להורי הילדים המיידעת אותם על עזיבתו של הפעוט ועל הסיבות לכך, הודעה אשר נועדה, בין היתר, להפסיק את חרושת השמועות על פרידתם של בני הזוג.

השופטת חנה ינון קיבלה את תביעתו של האב וקבעה כי הודאת הדוא"ל שייחסה לו עבירות פליליות של הטרדה מינית וציירה אותו כאדם אלים אכן מהווה לשון הרע, כהגדרתה בחוק. השופטת דחתה את טענת מנהלת הגן כי עומדת לה הגנת אמת בפרסום וקבעה כי היא לא הוכיחה שאכן הוטרדה מינית או כי בפרסום היה עניין ציבורי. על פי הפסיקה, כאשר מייחסים לנפגע ביצוע עבירות פליליות, נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר להוכחת אמיתות הפרסום, דבר אשר מנהלת הגן לא עמדה בו.

"איני יכולה להתעלם מן העובדה כי הנתבעות לא הגישו תלונה למשטרת ישראל עקב ההטרדות המיניות שמהן סבלו, לטענתן, מהתובע", כתבה השופטת בפסק הדין. הגננת העידה בהקשר זה כי לראשונה נתקלה בהטרדה מינית ולא ידעה בזמן אמת איך להתמודד. "חשבתי על הילד... איך אני יוצאת מזה בין הטיפות", הסבירה. עוד קבעה השופטת כי אפילו היה ממש בטענותיהן של הנתבעות, מדובר היה בסכסוך אישי בין אנשים פרטיים, שאין בפרסומו עניין ציבורי. אף אחד מהצדדים אינו איש ציבור, ותוכן הפרסום לא תרם דבר להורי הילדים, ולכן אין תועלת ציבורית בדברים שפורסמו.

השופטת ינון קבעה כי לא עומדת לנתבעות גם הגנת תום הלב, שכן לא היתה מוטלת עליהן החובה לדווח להורי הילדים כי התובע ורעייתו מצויים בהליכי גירושין וכי הוא הטריד אותן מינית, ויכלו להסתפק בדיווח כי החליטו משיקוליהן להוציא את הבן מהגן.

בחישוב גובה הפיצוי התחשבה השופטת בכך שהתובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים כספיים כלשהן, ובכך שהוא עצמו שלח הודעת דוא"ל להורי הילדים בגן לפני ההודעה ששלחו הגננות שבה סיפר על הדרך שבה בחרה רעייתו להיפרד ממנו. השופטת ציינה כי התרשמה שהגננות אכן האמינו כי הוטרדו מינית וחשו בחוסר נוחות לצד האב, ולכן העמידה את סכום הפיצוי על 10,000 שקל בלבד.

 (ת"א 4283-12-10)