רופא שקיבל דו"ח חניה פתח במתקפת מכתבים לעיריית ירושלים והגיע עד ביהמ"ש במטרה לבטלו. משהצליח וזוכה, דרש לקבל הוצאות משפט. ביהמ"ש: מדובר בזיכוי טכני שנבע מההחלטה שלא להמשיך בהליכים
רופא השיניים אשר לזר החנה את רכבו ברחוב בירושלים מבלי לשלם אגרת חנייה ונרשם לו דו"ח ברירת קנס על סך 100 שקל. רוב האנשים היו מתעלמים או משלמים את הקנס, אך לזר בחר באפשרות השלישית – הוא פתח במתקפת הליכים מול עיריית ירושלים, הכוללים מכתבים, בקשות, פגישות ודרישות, והגיע עד בית המשפט במטרה לבטל את הדו"ח. משהצליח וזוכה מעבירת החנייה, דרש לקבל את הוצאות המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו וקבע כי מדובר בזיכוי "טכני", הנובע מכך שהמדינה בחרה שלא להמשיך בהליכים נגדו, ולכן הוא אינו מהווה עילה לשיפוי בגין הוצאות משפט.
במכתב ששלח לראש עיריית ירושלים כשבוע לאחר קבלת הדו"ח טען לזר כי "התמרור האמור להורות ולהזהיר אותי כיצד להתנהג מחוק בצבע ומטעה את האנשים החונים באזור. בנוסף, לאורך כל הרחוק הוסרו המדחנים ונראים רק עמודי המדחנים. להבנתי, כל אדם היה מבין שמותרת החניה ללא תשלום במקום זה".
בהמשך החלה חלופת מכתבים בין לזר לבין גורמים שונים בעיריית ירושלים – ראש העיר, מנהלת מדור ערעורים, מנהלת האגף לשירותי חניה ועוד – בהם חזר לזר על ציון המפגעים במקום והביע תרעומת על כך שהם עדיין לא תוקנו. בתגובה נמסר לו מהעירייה כי המדחנים הוסרו בשל ונדליזם חוזר ונשנה, אך גם מדחן תקול או שבור אינו פוטר מחובת תשלום אגרת חניה.
במקביל שלח לזר הודעה על בקשה להישפט, ובהתאם לכך הוגש נגדו כתב אישום. אך יום לפני הדיון שהיה קבוע להוכחות הודיעה המדינה ללזר, הן בפקס והן בהודעה טלפונית, שבכוונתה לבקש מבית המשפט לחזור בה מהאישום.
המדינה ציינה כי מהחומר שבידה עולה שבהערות הפקח נרשם שבמקום האירוע היה מוצב תמרור המורה על חניה מוסדרת בתשלום, וכי ברכב הוצג כרטיס חניה פג תוקף, ולפיכך הדו"ח ניתן כדין. חרף זאת, מצאה המדינה לנכון לא לנהל תיק הוכחות מסיבה טכנית – אין בידיה צילום של התמרור הרלוונטי במועד מתן הדו"ח.
בהתאם לכך, נתן בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים החלטה על ביטול כתב האישום, אך למרות שנמסרה ללזר הודעה על סגירת התיק, הוא התייצב לדיון בבית המשפט. בית המשפט ביטל החלטתו ונתן פסק דין המזכה את לזר מעבירת החנייה, אך סירב לפסוק לזכותו הוצאות. לשיטת בית משפט, מדובר בזיכוי מלא בהליך טכני ולא לגופו של עניין. בית המשפט העיר כי הזמן שהשקיע לזר במקרה זה היה מעבר לפרופורציה המתאימה ולנסיבות, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו.
לזר ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו וקבע כי פיצוי בעקבות זיכוי ניתן כאשר לא היה יסוד לאשמה. במקרה זה, לעומת זאת, מדובר בסיכוי טכני שאינו מתבסס על קביעה פוזיטיבית שלזר לא ביצע את העבירה המיוחסת לו, אלא נבע מהחלטת המדינה שלא להמשיך בהליכים. זיכוי זה אינו מהווה עילה לשיפוי בגין הוצאות המשפט.
השופטת רבקה פרידמן פלדמן ציינה כי מהראיות שהוצגו עולה כי בידי לזר היה צילום של התמרור המחוק, אך הוא נמנע מלצרף אותו למכתביו לעירייה או לבקשתו להישפט. "בנסיבות אלה, כאשר המערער יכול היה אולי לחסוך את הגשת כתב האישום ובזבוז זמנם של הצדדים ושל בית המשפט, אין כל הצדקה לפסוק לו החזר הוצאות אלה", קבעה השופטת.
(ע"פ 6073-06-12)
