ביהמ"ש קבע גם אם הבקשה לקבלת פרטי המעסיקים משרתת אינטרס כלכלי-מסחרי של עורכת הדין המבקשת לייצגם בתביעות נגד המל"ל – ברירת המחדל של חוק חופש המידע היא חשיפת המידע שבידי הרשות
בית המשפט העליון דחה את ערעור המל"ל כנגד חיובו להעביר לעורכת דין על פי בקשתה את פרטיהם של מעסיקים ששילמו דמי פגיעה עודפים לעובדיהם, ואישר את המתווה שנקבע בבית המשפט לעניינים מנהליים, שלפיו עורכת הדין תישא בעלויות הפניה מטעם המל"ל למעסיקים, המיידעת אותם כי פרטיהם התבקשו ומאפשרת להם להתנגד למסירתם.
המשיבה, עו"ד יפעת מנגל, ייצגה מעסיקים בתביעות מול המוסד לביטוח לאומי. לאחר שנתקלה במהלך עבודתה בעיוותים בהתחשבנות בין המל"ל למעסיקים, ביקשה לעיין בכמה סוגי מסמכים שמצויים בחזקתו של המל"ל, מכוח חוק חופש המידע.
המסמכים המבוקשים עסקו בנושא של השבת דמי ביטוח לאומי, למעסיקים שפעלו מכוח תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעת עבודה), שלפיה מעביד שעובדו נפגע בתאונת עבודה רשאי לשלם בעצמו את דמי הפגיעה לעובד ולקבל תחתם שיפוי מהמל"ל. חלק מהמעסיקים שפעלו לפי תקנה זו עד שנת 2007 שילמו תשלומי יתר עבור דמי הפגיעה, מאחר שלא קיבלו פטור מתשלום דמי ביטוח לאומי עבורם. המל"ל הכיר בתשלומי יתר אלו ופעל להחזרתם באמצעות מערכת ממוחשבת, אך לשיטתה של עו"ד מנגל, המערכת עלולה לפגוע במעסיקים הזכאים להשבה. על כן, בין יתר המסמכים ביקשה עורכת הדין לקבל לידה את רשימת המעסיקים הזכאים על מנת להביא לידיעתם את דבר הפגיעה הצפויה.
המל"ל מסר את רוב המסמכים המבוקשים אך התנגד להעביר את פרטי המעסיקים. בעקבות כך, הגישה עו"ד מנגל עתירה מנהלית נגד ההחלטה.
בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי מסירת רשימת המסמכים לעותרת תפגע בפרטיותם, אך ניתן יהיה להעביר את הרשימה כפי שביקשה אם תיעשה פניה בכתב מטעם המל"ל למעסיקים, שעו"ד מנגל תישא בעלותה, המיידעת אותם שהם זכאים להתנגד להעברת פרטיהם, ולאחריה יימסרו פרטיהם של המעסיקים שלא התנגדו לכך. המל"ל שלח את הפניה למעסיקים, ובעקבותיה התקבלו כ-450 התנגדויות, אך הגיש ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון.
בבית המשפט העליון התקבל הערעור באופן חלקי. השופט ניל הנדל קבע כי לא הוכח שמסירת המסמכים דרשה הקצאת משאבים בלתי סבירה אשר תכביד על המל"ל באופן ממשי, דבר שהיה מצדיק את חיסוי המידע. השופט קיבל את בקשת המל"ל לפיה הפניה למעסיקים לא תכלול את שמה של עו"ד מנגל, שכן חשיפת שמה יעניק לה יתרון על פני עורכי דין אחרים שגם הם הביעו עניין ברשימת המעסיקים.
השופט התייחס גם לטענת המל"ל כי העברת הרשימה אינה מממשת את תכלית החוק – שהיא הפעלת ביקורת על פעילות הרשות – אלא משרתת אינטרס כלכלי-מסחרי של עורכת הדין, המעוניינת לפנות למעסיקים כדי לייצגם בתביעות מול המל"ל להשבת תשלומי יתר. לשיטתו, אף שהטענה מעוררת שאלה מעניינת בדבר מתיחת גבולות חוק חופש המידע ושימוש בו לרעה על ידי הצפת הרשויות בבקשות למטרות שונות, הרי שבהיעדר הגבלה על פי דין – ברירת המחדל היא חשיפת המידע.
היות שבפועל כבר נעשו פניות למעסיקים ללא ציון שמה של עורכת הדין, נקבע כי המל"ל יעביר לה את פרטי המעסיקים שלא התנגדו.
השופטת מרים נאור הסכימה לתוצאה זו, אך קבעה כי אף שאין לטעמה כל פסול באינטרס של עשיית רווחים העומד מאחורי ניסיון לקדם אינטרס ציבורי, יש להתריע מפני השימוש במנגנון של פניה לשם קבלת הסכמה להעברת פרטים. זאת, כיוון הדבר עלול להוביל למטרד שיציף את תיבות הדואר של כולם בשלל פניות של רשויות המבקשות לברר אישור לקבלת הפרטים, ועלולות להיות לכך השלכות מבחינת הזכות לפרטיות.
השופט יצחק עמית קבע בדעת מיעוט כי יש לקבל את הערעור, שכן חוק חופש המידע נועד לעודד שקיפות בפעולתה של הרשות, ולא לספק מידע שנצבר אגב פעולתה. על רקע זה הביע השופט עמית את החשש כי המנגנון שנקבע הופך את הרשות הציבורית למעין "סוכן איסוף" של מידע ויעמיד את מאגרי המידע שנוצרו בידה אגב עבודתה לטובת אינטרסים כלכליים שאין בינם ובין חופש הביטוי, השקיפות והבקרה על הרשות ולא כלום.
