שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > המקרה המוזר של פשע ללא קרבן: מדינת ישראל נ' ספיאשווילי

חדשות

המקרה המוזר של פשע ללא קרבן: מדינת ישראל נ' ספיאשווילי
המקרה המוזר של פשע ללא קרבן: מדינת ישראל נ' ספיאשווילי
14/11/2012, עו"ד יהונתן קלינגר

למה הורשע בעל באסטה בזיוף תקליטורים והפרת זכויות יוצרים אף שהמוסיקה אינה מזויפת וליצירות אין בעלים? הבעיה היא בשיטה

המקרה המוזר של תפ 35320-09-11 מדינת ישראל נ' ספיאשווילי הוא לאו דווקא בכך שאדם קיבל, בצורה חריגה, עונש מאסר בפועל על הפרת זכויות יוצרים, אלא בנושא אחר ותמוה יותר, של פשע ללא קרבן. הסיפור הוא כזה: ספיאשווילי הוא בעל דוכן (באסטה) בשוק; הוא הואשם בהפרת זכויות יוצרים ומכירת מאות יצירות מפרות והודה באישומים, כך שגזר הדין דן בשאלת העונש. הבעיה החלה ברגע שבו בית המשפט נדרש לפרט את היקף ההפרה, וכך פסק:

"הנאשם הודה כי במהלך התקופה זייף יצירות רבות ובהיקפים רבים אשר אלה הם חלקם:

691 תקליטורים של חברת פורום פילים בע"מ;

1,747 של חברת יונייטד קינד וידאו בע"מ;

42 תקליטורים של הד ארצי בע"מ;

265 תקליטורים של חברת סוני;

198 תקליטורים שהזכויות בהם שייכות לפדרציה הישראלית לתקליטורים;

25 תקליטורים אשר לא ידוע מי המחזיק בזכויות היוצרים בהם."

בית המשפט הרשיע את הנאשם בהפרת זכויות יוצרים של תקליטורים אשר לא ידוע מי בעל הזכויות בהם. הבעיה כאן היא כי אמנם ברור כי ספיאשווילי כנראה אינו בעל זכויות היוצרים, אבל האם באמת קמה באותן יצירות זכות על פי חוק זכויות יוצרים? האם באמת ניתן להרשיע אדם מקום שלא ברור האם היצירות עברו לנחלת הכלל (כלומר עבר יותר מ-70 שנה מתאריך מות יוצרן), או שהן ניתנו בהרשאה (נניח, שבעל היצירה החליט לוותר על זכויותיו)? המצב שבו אדם מודה באשמה כאשר אין קרבן ברור שקם ואומר שהוא נפגע מעיד על הבעיה בזכויות יוצרים.

נכון, בית המשפט דן ארוכות בנושא הפרת הזכויות וההשפעה החברתית שלה, אבל הוא עושה זאת מתוך תפישה שגויה להערכתי. ברור לי שהמכירה של התקליטורים דורשת ענישה חמורה, ושמדובר בהתנהגות שגורמת נזק לציבור. אלא שבית המשפט טועה פעמיים: ראשית, לא מדובר בתקליטורים "מזויפים" או בתקליטורים "גנובים". זיוף, כידוע לנו, על פי סעיף 414 לחוק העונשין, הוא "עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות". אלא שהדיסקים אינם "מזויפים". המוסיקה המוקלטת עליהם היא המוסיקה המקורית, האותנטית – פשוט ללא כל הרשאה לעשות כן.

הבעיה השנייה היא השימוש במונח גניבה. גם כאן חוק העונשין נחלץ לעזרתנו וקובע בסעיף 383 תנאי של שלילת קבע של הדבר הנגנב מבעליו. אין מחלוקת כי גם כאן התקליטורים לא נגזלו כך שנשללה ההנאה מבעליהן. הבעלים עדיין היו חופשיים (גם) למכור אותם.

וזו הבעיה שלי: אדם מורשע בהפרת זכויות יוצרים על יצירות ללא בעלים, ומודה בכך. ואם זו לא בעיה של השיטה, מהי בעיה?

בנוסף אולי יעניין אותך
הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/300x300-baner-commit.png
152 | S:150