ביה"ד לעבודה הכיר בבעלת מניות בחברה כעובדת וקבע כי הגדרתה כבעלת מניות היתה פיקטיבית ונועדה להעסיק אותה ללא תשלום ולקבל ממנה כספים. בעלת המניות העיקרית חויבה לשלם לה את שכרה כמעסיקתה
בית הדין לעבודה בתל אביב קיבל את תביעתה של בעלת 1% ממניות חברה לייצור תכשירי דבש, והכיר בה כעובדת לצורך תשלום שכר, פיצויי פיטורין וזכויות נלוות, לאחר ששוכנע כי הגדרתה כבעלת מניות היתה פיקטיבית וכי אכן שימשה כעובדת בחברה.
הנתבעת, טליה שגב, הייתה במועדים הרלוונטיים לתביעה בעלים של 51.5% מהון המניות בחברה שעסקה בפיתוח טכנולוגיה לייצור מזון מיוחד לדבורים ולייצור תכשירי מרפא מדבש. על רקע היכרות שנוצרה בין שגב לתובעת, סילביה לוי, חתמה לוי על הסכם עם החברה, במסגרתו העבירה לחברה סכום כסף תמורת 1% מהמניות. עוד הוסכם על חלוקת המניות בין לוי, שגב ואדם נוסף שהחזיק ביתרת המניות, אך חלוקה זו לא נרשמה אצל רשם החברות.
לוי טענה כי היא סיכמה עם שגב כי תשמש כמנהלת כספים ופיתוח עסקי בחברה, כעובדת לכל דבר ועניין. עוד נטען כי שגב סיכמה עמה את תנאי העסקתה, ואף מסרה לה טלפון נייד וכרטיס ביקור, אך שכרה לא שולם, ולאחר שפנתה פעמים רבות בעניין לשגב, דרשה ממנה זו למסור את מפתחות המשרד ולהפסיק את עבודתה.
לטענת לוי, ההסכם שנחתם עמה נבע ממצגי שווא שהציגה בפניה שגב אודות ניסיונה העסקי והמקצועי, לרבות צפי מכירות גבוה ומשקיעים עתידיים, ועל כן היא העמידה לחברה הלוואה. בתביעתה דרשה לוי את השבת הכספים שהלוותה לחברה, וכן תשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים וכיו"ב.
עמדתה של שגב היתה כי אין להרים את מסך ההתאגדות בינה לבין החברה, שכן מי שעמד מאחורי החברה היה בעל המניות הנוסף ואילו היא עצמה שימשה כשכירה בלבד וכלל לא היתה מעורבת בניהול. עוד נטען כי לוי חתמה על ההסכם בו השקיעה מרצונה החופשי כספים בחברה ושימשה כאורגן שלה, ולכן אין לה זכאות לכספים שכן היא אינה עובדת של החברה.
ביה"ד לעבודה קיבל את התביעה וקבע כי יש להכיר בלוי כעובדת וכי הגדרתה כבעלת מניות בחברה כלל לא באה כדי מימוש ונוצרה באופן פיקטיבי על מנת לקבל ממנה כספים.
השופט אסנת רובוביץ-ברכש ציינה כי המגמה בפסיקה היא להרחיב את הגדרת המושג "עובד" וכי בכמה פסיקות הוכרו יחסי עובד מעביד בין חברות ובין בעלי תפקידים בהן כגון דירקטור ויו"ר מועצת המנהלים.
במקרה זה קבעה השופטת כי החברה ושגב לא ראו בלוי בעלת מניות או נושאת משרה, אלא קיבלו אותה לצורך ביצוע עבודה בלבד כדי לקבל ממנה את הכספים. זאת, בין היתר, לאור העובדה שכלל לא רשמו את מניותיה ברשם החברות ולא העבירו לה אותן בנאמנות.
השופטת קבעה כי התקיימו במקרה זה התנאים המצדיקים את חיובה של הנתבעת באופן אישי ואת הרמת מסך ההתאגדות, שעניינם שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה. השופטת דחתה את טענתה של שגב כי לא היתה מעורבת בניהול החברה וקבעה כי שגב אכן הציגה בפני לוי מצגי שווא בכל הנוגע למצבה הכספי של החברה, אשר גרמו לה להשקיע כספים ולחתום על הסכם המקפח את זכויותיה, כאשר לחברה כלל לא היתה יכולת כלכלית לשלם לה עבור עבודתה.
שגב חויבה בתשלום סכום של 82 אלף שקל הכוללים שכר עבודה, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, וכן 10,000 שקל הוצאות משפט.
