אישור תביעה ייצוגית בגין אי הפקדה לפנסיה במקום עבודה שחל בו הסכם קיבוצי ממחיש כיצד מקרים קשים יוצרים דין רע. הכוונה טובה, אך התוצאה עלולה להיות ריסוק יחסי העבודה הקיבוציים
לאחרונה פורסמה החלטת בית הדין הארצי שלפיה הוא יתיר הגשת תובענה ייצוגית במקום עבודה שבו חל הסכם קיבוצי, כאשר המעסיק לא יישם את ההסכם וארגון העובדים לא פעל ליישומו. במקרה הנדון, הדיון נסב בעיקר על אי ביצוע הפקדות לפנסיה.
למען הבהירות, תובענה ייצוגית היא תביעה של עובד בודד או מספר עובדים בודדים, המבקש או המבקשים לייצג את כל הקבוצה של העובדים במצבם. אם התובע מוכר כתובע ייצוגי, פסק הדין שיינתן בתביעתו יחייב או יזכה את הקבוצה כולה. התובענה הייצוגית מיועדת לפתור מקרים של תת-אכיפה, כאשר הנפגעים נמנים עם אוכלוסייה מוחלשת אשר אינה מסוגלת להשקיע את הזמן, הכסף והמאמץ לאכיפת זכויותיה.
אין כל ספק שכוונותיו של בית הדין הארצי הן הכי טובות שיש. בית הדין הארצי מתאר מציאות של מעסיקים המפרים באופן שיטתי את חובותיהם וארגון עובדים שאינו פועל לאכיפת ההסכם הקיבוצי. ממש מתבקש להקל על העובדים בכל דרך חוקית אפשרית לאכוף את זכויותיהם, ומבחינה זו דומה כי מכשיר התובענה הייצוגית הוא מכשיר מעולה להגשת מטרה זו.
למרות שהנימוק שובה לב, התוצאה בעייתית מבחינת השלכותיה על משפט העבודה הקיבוצי.
משפט העבודה במדינת ישראל משקף תפיסה הרואה בארגוני עובדים – היכולים להיות משקל נגד ממשי ויעיל לכוחו העודף של המעביד במשאבים, במידע, ובעמדת מיקוח – מכשירים חיוניים לקיום וקידום חיים דמוקרטיים שוויוניים, ולפיזור מוקדי כוח.
כאשר המחוקק חוקק את חוק תובענות ייצוגיות, היה עליו לתת דעתו לסוגיה של אישור תובענה ייצוגית בתחום משפט העבודה. המחוקק ניצב בפני מציאות בה היו שתי "רעות": האחת, תת-אכיפה של זכויות עובדים, והשנייה, החלשות ארגוני העובדים.
המחוקק קיבל החלטה שלא לא לאפשר שימוש במכשיר האכיפה של התובענה הייצוגית על חשבון יחסי העבודה הקיבוציים, ולשם כך קבע כי אין לאשר תובענה ייצוגית במקום עבודה שבו חל הסכם קיבוצי, בכפוף לחריגים הנוגעים בעיקר לשוויון זכויות. מטרת המחוקק היתה לחזק את יחסי העבודה הקיבוציים, כאשר לתפיסתו, מטרה זו לא פחות חשובה מהמטרה של אכיפת זכויות העובדים.
אין ספק כי תובענה ייצוגית מערערת את יחסי העבודה הקיבוציים. כוחו של ארגון העובדים בחבריו, אך התובענה הייצוגית מעודדת עובדים לעזוב את ארגון העובדים ויוצרת תמריץ שלילי להצטרפות, שהרי לכאורה התובע הייצוגי עושה את העבודה, ועל כן מדוע להיות חבר ארגון?
בנוסף, התביעה הייצוגית מוציאה למעשה מחוץ לתחום את ניהול המשא ומתן בין המעסיק לארגון העובדים בנושא התביעה ואת יישוב הסכסוך בדרך מוסכמת. כלומר, התובענה הייצוגית עלולה להביא להפרטה, ובמילים אחרות – לריסוק יחסי העבודה הקיבוציים.
ברור איפוא שאישור תובענה ייצוגית במקום שבו חל הסכם קיבוצי יביא להחלשה נוספת של ארגוני עובדים, שגם כך מעמדם מוחלש.
האיסור על שימוש בתובענה ייצוגית במקום שבו חל הסכם קיבוצי אינו משקף השלמה של המחוקק עם הפקרות באכיפת זכויות העובדים. לאחרונה חוקק חוק אכיפה של זכויות בתחום משפט העבודה, שהוסיף אמצעי האכיפה נגד מעסיקים המפרים את זכויות עובדיהם. עם זאת, המחוקק אינו מוכן שאכיפת הזכויות תיעשה על חשבון ותוך ערעור יחסי העבודה הקיבוציים, שהם מכשיר חיוני במשטר הדמוקרטי.
על פי נקודת האיזון שקבע המחוקק, אין לאשר תובענה ייצוגית במקום עבודה בו חל הסכם קיבוצי. סיבותיו היו מוצדקות לגמרי. למרבה הצער, בית הדין הארצי הפר את האיזון החקיקתי. יש לקוות שבית המשפט הגבוה לצדק יחזירו.
* עו"ד שושנה גביש היא מנהלת מחלקת דיני עבודה במשרד ש. הורוביץ ושות', ומשתתפת בייצוג ארגון חברות השמירה בעתירה לבג"צ נגד פסיקת בית הדין הארצי בנושא זה
