נוסע שאחסן מזוודה בתא המטען טען כי במהלך הנסיעה נפתח תא המטען והמזוודה נפלה ואבדה; אגד ביקשה להגביל את הפיצוי ל-425 דולר, אך נקבע כי ההגבלה אינה מידתית
מי שנוסע באוטובוס עם מטען, יודע שהחשש הזה תמיד מנקר בלב. האם המזוודה תהיה שם בסוף הנסיעה? מסתבר שלא תמיד. התובע טען כי נסע באוטובוס אגד מיוטבתה לרחובות בשעה 20:30 , כאשר כבודתו אוחסנה בתא המטען. לטענתו, במהלך הנסיעה, בסמוך לשעה 22:30, נפתח תא המטען של האוטובוס ונמצא כי מזוודתו אבדה.
בתביעה שהגיש לביהמ"ש לתביעות קטנות, טען כי במזוודה היו בין היתר ארבעה ג'ינסים, ג'קט, חולצות, שני בשמים, מחשב נייד, מכונת גילוח, שעון יד, מצלמה, נעלי נייק ועוד, ולכן דרש מחברת אגד פיצוי של 10,000 שקל.
אגד הכחישה את הנטען. נהג האוטובוס העיד בבית המשפט כי במהלך הנסיעה, כ-500 מטרים לפני צומת הערבה, נודע לו מאחת הנוסעות כי תא המטען הימני נפתח, ולפיכך עצר את האוטובוס ולאחר מכן חזר למקום בו ראתה הנוסעת שהתא פתוח, נכנס לתחנת דלק, והתובע חיפש בעזרת נוסעים אחרים את כבודתו.
אגד הפנתה את בית המשפט למכתב מאת המפקח הארצי על התעבורה, משנת 1993, שהופנה אל היועץ המשפטי לביטוח באגד ובו נאמר, כי המפקח על התעבורה מאשר תקרת פיצוי בגין אובדן או נזק לכבודה בסך 425 דולר לנוסע, וכי לאור תקנה 401 לתקנות התעבורה, לפיה בעל רישיון הסעה רשאי להתנות לנוסעים תנאים אודות אחריות לחפציהם, בתנאי שנקבעו ואושרו מראש על-ידי הרשות, הרי שתקרת הפיצוי עומדת על 425 דולר.
השופט מנחם מזרחי קיבל את עדות התובע כאמינה, שאף נתמכה בתלונה מידית למשטרה ולאגד ובעדות נהג האוטובוס, וקבע כי אין חולק כי התובע איבד את מזוודתו אשר אוחסנה בתא המטען של האוטובוס.
השופט דחה את טענת אגד בעניין תקרת הפיצוי, לאחר שקבע כי לא ניתן לקבל את מכתבו של המפקח הארצי על התעבורה כנורמה מחייבת, מאחר ולא פורסם ברשומות.
נקבע, כי אגד הינה 'שומרת שכר' ע"פ חוק השומרים, וכי אגד התרשלה בשמירה על מזוודתו של התובע. השופט דחה את טענתה של אגד לפיה היא פטורה מאחריות מאחר והציבה על תא המטען שלט האוסר על הכנסת חפצי ערך לתא המטען ושלט על אדן החלון הקדמית של האוטובוס לפיו אגד אינה אחראית לנזק ו/או אובדן ו/או גניבה ואחריותה מוגבלת לסכומים שקבע המפקח על הביטוח. נקבע, כי ספק כיצד נוסע הממהר לעלות לאוטובוס יכול לשים לב לשלטים הללו, וגם אם שם לב - ספק כיצד אפשר להסיק כי הסכים לתוכנם.
לעניין הפיצוי, נקבע כי הגבלת תקרת הפיצוי לסך של 425 דולר אינה עולה בקנה אחד עם ההגנה על הקניין, אינה מידתית ולעתים היא אף בבחינת "לעג לרש". קביעת התקרה, כך נפסק, הינה קביעה שרירותית שלא עודכנה משנת 1993 והיא אינה מאבחנת די הצורך בין גבר לאישה, נער למבוגר וכדומה. השופט ציין, כי כבודתו של נער/ה בשנת 1993 אינה זהה לכבודתו של נער/ה בשנת 2012, שכן די בקיומו של מכשיר אלקטרוני קטן כדי להגיע לתקרת סכום הפיצוי הנטענת.
נקבע כי יש לקבל את טענות התובע בעניין החפצים שהיו בתוך המזוודה שאבדה, ובהתחשב בעובדה שלא מדובר בחפצים חדשים, יש לחייב את אגד בפיצוי על סך 6,000 שקל.
