בשנים האחרונות, עדים אנו לתופעה חמורה אשר בה, במקרה הטוב, נעצר חשוד על לא עוול בכפו במשטרה לתקופה ארוכה (או לחילופין שוהה תחת תנאים מגבילים), כשלבסוף נסתיים ההליך ללא כל הגשת כתב אישום ונסגר תיקו מחוסר אשמה. במקרה הרע, מעצרו של החשוד אינו נסתיים במשטרה, אלא, שמוארך עד תום ההליכים נגדו (במקביל להגשת כתב האישום), ולבסוף, חוזרת בה התביעה מכתב האישום ו/או מסתיים ההליך בזיכוי.
תופעה זו זכתה לשם העגום "מעצר שווא", וזאת לא בכדי. אדם הנעצר לראשונה בחייו, שעה שהינו חף מפשע ונדרש להוכיח חפותו, חווה טראומה קשה מנשוא. שהות בבית המעצר הינה חוויה פוגענית ומשפילה, אשר מעצם טבעה פוגעת בחירותו של אדם, גורמת לפגיעה בהשתכרותו ועבודתו, וחמור לא פחות, ברוחו, בכבודו ובשמו הטוב, ולעיתים עלולה אף להביא לשבר וקרע של התא המשפחתי.
חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות מדינה), התשי"ב-1952, פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968, הינם רק חלק מהמקורות הנורמטיביים, העשויים להעמיד עילה לתביעה נזיקית בגין מעצר שווא. בשורה של פסקי דין, קבעו בתי המשפט כי על התובע תביעת פיצויים להוכיח שהמשטרה לא נקטה במיומנות ואמצעי זהירות סבירים, כפי שכל אדם סביר היה נוקט האותו מקרה, וזאת מתוך מגמה שלא לחרוג מנזק מעבר לנדרש. הלכה למעשה, ככלל, על המשטרה חלה חובת זהירות מושגית כלפי מי אשר עלול להיפגע מפעולותיה ו/או מחדליה, ומי אשר טוען לפגיעה, ידרש להוכיח חובת זהירות קונקרטית בנסיבות מקרהו.
ואולם, יש לציין כי לא כל מחיקתו של כתב אישום משמעה עילה לתביעה. כך למשל, אף אם נסתיים ההליך בזיכוי מלא, יתכן וכי בנסיבות החקירה, לא התרשלה המשטרה בתפקידה, כי אם פעלה בהתאם לחובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, משניהלה חקירתו בסבירות, בתום לב ועל מנת להגיע לאמת.
לסיכום, במקרים המסתיימים במעצר שווא, מומלץ לפנות לעורך דין העוסק בתחום, וזאת על מנת לבחון חומר הראיות העומד בבסיס התביעה, משקלו וסיכויי ההצלחה. ויודגש, כי בתי המשפט, פסקו לא אחת, כי בגין מעצר שווא שנבע מרשלנות משטרתית, זכאי הנפגע/תובע לפיצויי גבוהים, זאת עד כדי עשרות אלפי שקלים ויותר.
