ביהמ"ש קבע כי מנהלות המוזיאון ועיריית חולון הפרו זכויות יוצרים בציורי דמויות שציירה התובעת בכך שהן הוצגו ללא הסכם תמורה וללא ייחוס; התמונות יוסרו בתוך שנה
בית המשפט המחוזי קיבל בחלקה תביעה של אומנית נגד עיריית חולון ומנהלות מוזיאון הילדים בחולון, בשל הפרת זכויות היוצרים שלה. נקבע, כי למרות מודעותן להפרה הן המשיכו לעשות שימוש ביצירותיה במשך שנים ללא הסכמתה, ואין להקל ראש בקביעה שרשות מקומית מפרה זכות יוצרים.
התובעת הינה אומנית העוסקת מזה שלושים שנה בעיצוב משחקים, אנימציות ועוד. הנתבעות 2-3 הן מי שהקימו את מוזיאון הילדים בחולון ומנהלות אותו, והן פעלו ופועלות לצורך זה כזרוע של עיריית חולון (הנתבעת 1). לשם תכנון המוזיאון פנו הנתבעות לאורי אברמסון, מומחה בעל ניסיון בתכנון ובהקמת מוזיאונים. אברמסון הציע לאומנית לקחת חלק בעיצוב ובאיור הדמויות שיוצבו במוזיאון. האומנית התבקשה לעצב באמצעות ציורים מספר דמויות בהתאם לתסריטים שנכתבו על ידי אחרים.
האומנית עיצבה בציורים ובשרטוטים עשר דמויות שונות. לטענת הנתבעות, האומנית לא הייתה זו שהגתה והמציאה את הדמויות, כולל השם והאפיון שלהן, היא רק נתבקשה להכין איורים שלהן. האומנית הסכימה שאין לה זכויות יוצרים ביצירה הספרותית הטקסטואלית, אך לטענתה היא הייתה זו שעיצבה את הדמויות הויזואליות, ויש לה זכויות יוצרים בדמויות אלו.
האומנית לא חתמה על הסכם עם גורם כלשהו והדגישה כי מעולם לא העניקה רישיון לגורם כלשהו לעשות שימוש ביצירותיה. האומנית הודתה כי התעלמה ממספר פניות של אברמסון שנעשו אליה בנושא הסדרת זכויותיה, והוסיפה כי ציפתה שבטרם יפתח המוזיאון את שעריו לציבור, תדאגנה הנתבעות לסכם עימה את תנאי השימוש בדמויות ובציורים.
הנתבעות טענו כי שילמו לאברמסון עבור זכויות היוצרים בדמויות ובציורים, וכי לא היו מודעות כלל לקיומה של האומנית ולעובדה שהיא זו שהכינה את הציורים. אין חולק כי האומנית לא קיבלה עד עצם היום הזה תמורה כלשהי עבור עיצוב הדמויות והציורים, ואף לא עבור הצגתם במוזיאון במשך למעלה מעשר שנים.
לטענת האומנית, מעשי הנתבעות מהווים הפרה של זכויות היוצרים שלה. לפיכך, עתרה למתן פסק דין המצהיר כי זכויות היוצרים בדמויות שיצרה, המשמשות את הנתבעות במוזיאון, הן קניינה הבלעדי. כמו כן, עתרה לצו האוסר על הנתבעות לעשות כל שימוש בדמויות אלו ללא הסכמתה.
"אין להקל ראש כשרשות מקומית מפירה זכות יוצרים"
בית המשפט המחוזי קבע, כי הציורים והשרטוטים נשוא התביעה הינם "יצירה אומנותית" המוגנת מכוח סעיף 1(1) לחוק זכויות יוצרים, וכי הוכח שהאומנית היא שציירה את הדמויות.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי יש להבחין בין הזכויות בדמויות החזותיות שהאומנית עיצבה לבין הזכויות בדמויות הספרותיות או הדרמטיות, שהאומנית רק העניקה להן ביטוי חזותי.
עוד נקבע, כי לא נכרת הסכם כלשהו להעברת זכויות היוצרים של האומנית ביצירותיה לאברמסון או לנתבעות. בית המשפט הוסיף כי אם הייתה אמת בטענת הנתבעות כי הן רכשו בתום לב ובתמורה את זכויות היוצרים, אין זה ברור מדוע הן נמנעות מלציין במוזיאון לכל הפחות את שמה של היוצרת, מה שמהווה הפרה של "הזכות המוסרית" של האומנית. בהקשר זה צוין כי טענת הנתבעות כאילו לא הכירו כלל את האומנית ולא ידעו על קיומה התבררה כבלתי נכונה.
סיכומו של דבר, נקבע כי האומנית הינה בעלת זכויות היוצרים הבלעדית בציורים ובשרטוטים שהכינה, והיא זכאית לפסק דין המצהיר על כך. עוד נקבע כי האומנית זכאית לצו מניעה משהוכח כי הנתבעות הפרו את זכויות היוצרים שלה בציורים.
"אין להקל ראש", כך נקבע, "בקביעה שרשות מקומית מפרה זכות יוצרים, אם מביאים בחשבון שעסקינן במעשה המהווה לכאורה עבירה פלילית".
בית המשפט הוסיף כי יש טעם לפגם בהתנהלותה של האומנית. היא נתבקשה, לא פעם אחת, על ידי אברמסון להסדיר את נושא הזכויות והשימוש ביצירותיה והתעלמה מכך. נקבע כי נוכח התנהגותה ועל מנת למנוע פגיעה קשה במוזיאון הילדים ובציבור, צו המניעה ייכנס לתוקף רק בעוד שנה באופן שיאפשר לנתבעות להשלים את תהליך החלפת התצוגה או הגעה להסכם עם האומנית.
