המדינה תבעה מפלאפון תמלוגים בגין הפעלת רשת סלולארית בין השנים 1994-1996; רובינשטיין: פלאפון נהגה בשנים אלו כמנהג בעל רישיון וגבתה כספים מלקוחות – המדינה זכאית לחלקה
המדינה הגישה תביעה נגד חברת התקשורת הסלולארית פלאפון בשנת 2000, בדרישה לתמלוגים בגין הפעלת רשת סלולאר (רט"ן). צו הבזק קבע כי חובת התמלוגים עומדת על 8%.
פלאפון העלתה מספר טענות בניסיון להתנגד לדרישת התשלום: החברה טענה שקיבלה את הרישיון רק בשנת 1996 ולכן אין לחייב אותה על תקופה שקדמה לכך. כמו כן, החברה טענה כי המדינה יכולה לדרוש תמלוגים רק כאשר אין בשירות המדובר תחרות סבירה. לטענת החברה, כניסתה של סלקום בתקופה זו לשוק הסלולאר יצרה תחרות סבירה.
בית המשפט המחוזי בפתח תקווה דחה בשנת 2009 את הטענות של פלאפון וחייב את החברה לשלם למדינה תמלוגים בסך 150 מיליון שקל. החברה הגישה ערעור לבית המשפט העליון וחזרה על הטיעונים שהעלתה בערכאה הראשונה.
שופטי בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, ניל הנדל ויצחק עמית, דחו את הערעור. לעניין הטענה של פלאפון כי הרישיון הוענק לה רק משנת 1996 כתב השופט רובינשטיין, כי "טענה זו טוב היה לה שלא נטענה. משנטענה, יש בה משום חוסר תום לב". העיכוב בחתימה על הרישיון נבע בין היתר מבקשותיה של פלאפון לקחת בחשבון את הערותיה לטיוטה.
השופט כתב כי "אכן, הרישיון להענקת שירותי רט"ן נערך לאחר בחינה של השגות החברה ותיקונים שנערכו בטיוטה. אם סברה פלאפון כי אין להעניק לה את הרישיון מיום 1.1.94, מדוע לא אמרה דברה? לא זו אף זו: הלכה למעשה נהגה פלאפון כמי שהיא בעלת רישיון, התקשרה בהסכמים עם לקוחות, גבתה מהם תשלום בגין השירות שסיפקה להם, קיימה מערכת שיווק ותחזוקה ועוד. המערערת פעלה כמי שהרישיון בכיסו, כשהמדובר היה בפיתוח עסקיה ורווחיה, אך בבוא עת תשלום, טענה היא "יתום אני". אין להלום זאת; המדינה היא שאפשרה לחברה את רווחיה לעת ההיא, וזכאית היא לחלקה שלה".
רובינשטיין דחה כמו כן את הטענה של פלאפון בעניין פקיעת הצו בשל כניסתה של סלקום לשוק ויצירה של תחרות סבירה. נכתב כי "דברי חקיקה אינם פוקעים מאליהם, ו"הפה שאסר הוא הפה שיתיר", אלא אם כן קובע דבר החקיקה עצמו את מועד פקיעתו או את ביטולו האוטומטי", וציין כי ""תחרות סבירה" משמעה, כפשוטה, תחרות המועילה לצרכן, תחרות שיש בה ממש. לא הוכח כי הורדו מחירים על-ידי פלאפון או כי שופרו התשתיות".
