חדשות

בית המשפט הדגיש את חובתה של ערכאת הערעור לבחון הרשעה שנסמכה על עדות יחידה של קורבן מין, וזאת לאור העובדה כי לא נדרשת תוספת ראייתית להרשעה כזו אלא הנמקה בלבד

בית המשפט העליון קיבל את ערעורו של מורשע באונס וקבע, כי עדותה של המתלוננת ומרכיבים נוספים העלו סימני שאלה שיש בהם כדי להעלות ספק לגבי אשמתו. בית המשפט הדגיש את חובתה של ערכאת הערעור לבחון הרשעה שנסמכה על עדות יחידה של קורבן מין, וזאת לאור העובדה כי לא נדרשת תוספת ראייתית להרשעה כזו אלא הנמקה בלבד, המעלה חשש מוגבר להרשעת חפים מפשע.

כנגד המערער הוגש כתב אישום בגין עבירת אונס. על פי הנטען, המתלוננת בתיק הגיעה עם חברתה באחד הערבים לפאב במרכז ירושלים, שם פגשו את אחיו של המערער שהיה ידידן. בשעת לילה מאוחרת יצאו השלושה מן הפאב והלכו לדירה בה התגורר המערער. על פי הנטען, ישבו הארבעה בסלון ושוחחו, עד שבשלב מסוים נכנסה המתלוננת לחדר השינה של המערער על מנת לישון. בשעה מסוימת הקיצה המתלוננת משנתה בשל כך שהמערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, וכאשר ניסתה להדוף אותו מעליה המשיך במעשיו עד שבסופו של דבר אנס אותה.

המערער, מאידך, הציג גרסה אחרת לאירועים לפיהם בזמן שהגיעו המתלוננת, חברתה ואחיו לדירה, הוא היה ישן. לדבריו, לאחר שהמתלוננת שמעה שהדירה שייכת לו והתרשמה מתמונותיו שהוצגו בפניה, נכנסה לחדרו על מנת להעירו, והפצירה בו להצטרף לחבורה שישבה בסלון. לטענתו, בהתחלה סירב בטענה כי הוא עייף, אולם בסופו של דבר נענה והתיישב לצפות בסרט בסלון, במהלכו התגפף עם המתלוננת. בהמשך, לטענתו, נכנסו השניים לחדרו שם קיימו יחסי מין בהסכמה, שהופסקו על ידו בשלב מסוים מחמת עייפותו.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת האונס שיוחסה לו, לאחר שקבע כי מדובר במקרה מובהק של גרסה מול גרסה שאינן מתיישבות האחת עם השנייה. דעת הרוב נתנה אמון בעדותה של המתלוננת, וקבעה שמדובר בעדות קוהרנטית, עקבית ומשכנעת, ונתמכה בעדות חברתה וידיד אליו הלכו השתיים לאחר האירוע. כמו כן, נקבע כי בעת הישיבה בסלון לא הייתה התגפפות מינית בין המערער למתלוננת. דעת הרוב הייתה ערה לסתירות ולאי-דיוקים בעדותה של המתלוננת, אולם קבעה כי הדבר לא מערער את אמינותה, ומאידך, נקבע כי גרסתו של המערער מעוררת תמיהות ואינה ראויה לאמון. כמו כן, נקבע כי עדותו של אחיו במשטרה, שהוגשה ע"י ההגנה בהסכמת הצדדים במקום לחקרו בבית המשפט, הצביעה על מגמתיות ברורה מצידו לתמוך במערער, ולפיכך נדחתה לחלוטין. שופט המיעוט קבע שיש לזכות את המערער מחמת הספק.

חריג לכלל "אי ההתערבות" בערעור

בית המשפט העליון קבע, מפי השופט צבי זילברטל, כי יש לנהוג על פי ההלכה לפיה במקרים בהם מדובר בהרשעה על סמך עדות יחידה של קורבן לעבירת מין, על ערכאת הערעור לבחון בדקדקנות ובקפדנות את מסקנות הערכאה הדיונית, חרף כלל "אי ההתערבות" הנוהג בדרך כלל ביחס לממצאי עובדה ומהימנות של ערכאה דיונית.

לדעת בית המשפט, אין סתירה בכך שבאשר לעבירות מסוג זה, המבוצעות בד"כ בחדרי-חדרים, קיימת חשיבות יתרה להתרשמות בלתי אמצעית מעדויות המעורבים. זאת, משום שבחינה קפדנית של המסקנות אין פירושה בהכרח התערבות רבה בממצאי המהימנות, ושנית, הדבר מתחייב בשל העובדה שבידי הערכאה הדיונית כוח רב להרשיע אדם על יסוד עדות יחידה של קורבן מין, ללא תוספת ראייתית אלא "הנמקה" בלבד, דבר המעלה את החשש להרשעת חפים מפשע.

נקבע, כי בבחינת מהימנות גרסאות הצדדים קיימת חשיבות רבה למשקל הראייתי שניתן להודעתו במשטרה של אח המערער, אותה מצא בית המשפט קמא כלא אמינה ומגמתית. ביהמ"ש קיבל את עמדת המיעוט במחוזי לפיה גרסאות הצדדים אינן סותרות לחלוטין אלא רק בנקודות מסוימות, ולפיכך סבר כי ניתן להעניק משקל לעדות האח מבלי שהדבר יוביל בהכרח לדחיית גרסת המתלוננת.

אשר לעדות המתלוננת, נקבע כי לא ניתן להתעלם מקשיים מסוימים העולים ממנה המטילים צל כבד על אמינותה. כך, עלתה תמיהה מהסתירה הבלתי מוסברת בנוגע לשאלה מדוע לא צעקה בעת האירוע, בין דבריה לאחר האירוע לפיהם סתם המערער את פיה, לבין עדותה בבית המשפט לפיה לא צעקה בשל הבושה. כן התגלעה סתירה בין עדותה לבין עדויות חוקרות המשטרה והתיעוד שנכתב על ידן שנמצאו אמינות, לפיהן המתלוננת אמרה לחוקרת שהיא אינה מעוניינת לשתף פעולה כלל, וכן סירבה להצעה לבצע בדיקה רפואית בסמוך להגשת התלונה. נקבע, כי התעקשותה של המתלוננת על כך שלא הסתייגה בשום שלב מהגשת התלונה ומשיתוף פעולה עם החקירה, הוא תמוה ומעלה סימני שאלה נוספים סביב אמינות גרסתה הכוללת. כל אלו לדעת בית המשפט, מחלישים במובהק את האפשרות להעדפת גרסת המתלוננת על גרסת המערער.

אשר לשאלת המניע להגשת התלונה, קבע בית המשפט כי שגה בית המשפט קמא כשקבע כי דחיית הסברי המערער ביחס למניעים אפשריים מהווה ראיה עצמאית התומכת בגרסת המתלוננת. בית המשפט לא מצא לנכון לזקוף לחובת המערער את העובדה שהעלה השערות שונות בנוגע למניע האמור, שכן סבר כי הדבר מלמד על כך שהמערער לא ידע מדוע הוגשה תלונת השווא ולפיכך העלה אפשרויות שונות שלדעתו יכולות היו להוביל לכך.

נקבע, כי אמנם גרסת המערער אינה נקייה מכל קושי וגם בה נמצאו סתירות, אולם הצטברותם של סימני השאלה שהועלו מובילים למסקנה כי לא עלה בידי התביעה לבסס את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר. לאור האמור החליט בית המשפט לזכות את המערער מעבירת האונס בה הורשע. יתר שופטי ההרכב הצטרפו לתוצאה זו, תוך שהדגישו את החשיבות בבחינת מסקנות ערכאה דיונית שהרשיעה בעבירות מין על סמך עדות יחידה של הקורבן. השופט הנדל הוסיף כי חובת ההנמקה המיוחדת הקבועה בסעיף 54א(ב) לפקודת הראיות, שעניינה עבירות מין בלבד, מחייבת בדיקה פנימית נוספת גם של בית המשפט השומע את הראיות.

(ע"פ 7653/11).