בשני מקרים שונים דנו בתי המשפט לתביעות קטנות בתביעות הנוגעות למשלוח דיוור פרסומי מטריד: מלון חויב לשלם 10,000 שקל ותיאטרון בית לסין ישלם 600 שקל
התובעת קיבלה לראשונה בשנת 2009 פרסום ממלון קלאב רמון בע"מ לדוא"ל שלה במקום עבודתה. התובעת פעלה בהתאם להוראות שהופיעו בהודעה להסרתה מרשימת התפוצה, אולם למרות זאת המשיכה לקבל פרסומות נוספות. כחצי שנה לאחר מכן פנתה התובעת טלפונית אל המלון, שוחחה עם המנהל ודרשה להפסיק לשלוח אליה את דברי הפרסומת. בנוסף, שלחה התובעת דוא"ל לחברת ההפצה וביקשה להסירה מרשימת התפוצה של המלון, אולם המשיכה לקבל פרסומות ב-29 מועדים נוספים. פנייה נוספת של התובעת, הפעם בדואר רשום, הוחזרה לאחר שלא נדרשה.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה, טענה התובעת כי בסה"כ קיבלה 32 הודעות פרסומת וביקשה פיצוי של 32,000 שקל.
מלון קלאב רמון בע"מ לא הגיש כתב הגנה, ונציג מטעמו לא התייצב לדיון. התובעת הודיעה כי ביצעה באופן אישי ניסיון למסירת כתב התביעה והזימון לישיבה, אולם לטענתה, שני עובדי המקום שהיו באותו מועד בלובי הפונדק, סירבו לקבל את המעטפה.
השופטת סיגל רסלר-זכאי קבעה, כי בנסיבות אלו, בהעדר הגנה והתייצבות, זכאית התובעת לכך שתתקבל התביעה על יסוד האמור בכתב התביעה בלבד.
השופטת קבעה, כי לאור פעולותיה הרבות של התובעת למניעת המשך קבלת הפרסומים, יש לחייבת את הנתבעת לשלם פיצוי של 10,000 שקל, וכן לשאת בהוצאות התובעת בסך 500 שקל.
תיאטרון בית לסין לא מחכה לאישור
תיאטרון בית לסין שלח דיוור פרסומי ללא הסכמה מפורשת של הלקוח. בית המשפט התחשב בעובדה שמדובר בגוף ציבורי ובכך שהתובע המתין זמן רב בטרם פנה לתיאטרון, והעמיד את הפיצוי על 600 שקל.
התובע טען כי בין סוף דצמבר 2010 למארס 2011 קיבל מתיאטרון בית לסין דברי פרסומת לכתובת הדוא"ל שלו, למרות שלא נתן את הסכמתו המפורשת לכך כנדרש בחוק. לטענתו, במהלך אותם חודשים הוא מילא מספר פעמים טופס להסרה מרשימת תפוצה באתר התיאטרון, אך בקשתו לא כובדה. במהלך הדיון הסתבר כי התובע מילא את הטופס פעמיים, כשלאחר הפעם השנייה בקשתו מולאה. התובע צירף לכתב התביעה שהגיש לביהמ"ש לתביעות קטנות בת"א את דברי הדואר האלקטרוני הרבים שקיבל.
התיאטרון טען בכתב ההגנה, כי הדוא"ל של התובע הגיע אליו דרך תלונה שנשלחה במייל, ובעקבות זאת נשלחו הדיוורים, אולם משביקש התובע לבטל את משלוח הדוא"ל בקשתו נענתה. נציג התיאטרון טען כי מדובר בגוף ציבורי שאינו שולח הצעות בדיוור ישיר, וברגע שמישהו קונה כרטיסים, הוא הפך להיות לקוח ומתחיל לקבל דיוורים, כאשר הדיוורים שקיבל התובע כללו הצעות לבקר בתיאטרון.
השופטת אורלי מור-אל קבעה, כי למעשה נציג התיאטרון טען כי אין לו דרך לדעת מהיכן קיבל התיאטרון את כתובת הדוא"ל של התובע – ממכתב התלונה שנשלח או מארגון המורים, דרכו רכשה אשת התובע כרטיסים להצגה בתיאטרון, אך בכל מקרה התיאטרון לא הוכיח הסכמה או הודעה לתובע כי כתובת המייל תשמש למשלוח פרסומות, ומכאן שעבר על הוראות חוק התקשורת המחייבות את המפרסם להודיע לנמען כי פרטיו ישמשו למשלוח פרסומת בטרם שליחת הדוא"ל הראשוני.
השופטת ציינה כי לא ניתן בשום אופן להסיק מהעובדה שכתובת הדוא"ל של התובע הגיעה לידי התיאטרון כי התובע הסכים לקבל פרסומות, או כי בעצם מסירת הדוא"ל הודע לו כי יקבל פרסומות. קבלת טענה זו, כך נפסק, תרוקן את החוק מתוכן. נקבע כי התיאטרון הפר את הוראות החוק בכך ששלח דוא"ל לכל מי שהוגדר כלקוח פוטנציאלי, גם אם הדוא"ל הושג באמצעות תלונה.
בקביעת גובה הפיצוי, התחשב בית המשפט בעובדה שמדובר בגוף ציבורי שפעילותו מבורכת, ופסק לזכות התובע פיצוי של 600 שקל.
